תכננו לעשות את זה יחד,לטוס אל העננים ולנחות בתוך ריחות לא מוכרים,לטייל בשבילים רומנטיים ולשוט בספינה מוארת,להגיע אל האייפל יחד ולצעוק משם שנועדנו זה לזו.אבל החיים לקחו את הדרכים שלנו אחרת וקצת שיחקו בנו.
אתה חזרת אל הבית שלך במושב הקסום ואני חזרתי למחסן שלי בעיר שנטשתי לטובתך.החיים שלי פתאום טיפה שונים בלעדיך.לפתע אני כבר לא קמה מוקדם בבוקר-בגלל שאין לי לאן ללכת ואני כבר לא אוכלת שוקולד רק עם אגוזים כמו שכל כך אהבת.והריחות שבמטבח כבר שונים ואין ריח של דברים מאוד מתוקים,רק סתם ריחות של מלפפונים חמוצים וצ'יפס מטוגן במלח.וכשאני מטיילת לבדי בחנות בגדים אני לא נמצאת באיזור של בגדיי הגברים כי אין לי בשביל מי לקנות חולצה מכופתרת שתשב יפה על הגוף.ובעצם,נדמה שכבר הכל איבד את הצבע כי החיוך שלך הוא כבר לא זה שצובע את העולם בצבעים רכים של סגול לילך.
וכבר נהייתי עצובה ומרה מאז שנפרדנו,וכולם כבר התחילו לדאוג שלא אצא מזה לעולם,והציקו לי שאמצא עבודה חדשה ואעבור למחסן יותר גדול כדיי שיהיה לריח המתוק מאיפה להכנס.ואמא הציקה שאתלבש אוורירי כדיי שאוכל להתחיל לנשום נורמאלי,ואז אמרה שאולי עדיף שאטוס לצרפת לבד כי מי יודע מה אמצא שם.אולי אמצא מחזר צרפתי שיודע להעריך סחורה ארצישראלית,לא כמו המושבניק האגואיסט שלך אמרה.
אז לקחתי את עצמי והחלטתי לטוס לצרפת,לבד.


נסעתי אליך לקחת את הדברים שהשארתי בחדר מפלסטיק שלך ומזל שהשארתי אצלי את המפתח ויכולתי להכנס לבד,מתי שרק ארצה.
בהתחלה לא כל כך רציתי להכנס כי פחדתי שאמצא אותך בחדר עם מישהי אחרת או יותר גרוע-לבד.אז דפקתי בהתחלה,ואיך שהידיים שלי רעדו,והתחלתי להזיע כל כך שהתחרטתי שלא הקשבתי לאמא ולא שמתי את החולצה שמכניסה אוויר מכל כיוון.
וכשלא שמעתי אף אחד סובבתי את המפתח ונכנסתי בזהירות,החדר שלו היה כל כך נקי שזה נראה לי חשוד מדיי.החלונות היו פתוחים לרווחה והרוח שנשבה לא היתה חמה כמו אז.
הכל היה במקומו והאופנוע שלך לא ישן בחדר ולשם שינוי החנה את עצמו בחוץ.
כנראה שהפסקת לפחד מגנבים.הנחתי לעצמי שתפסת ביטחון אחריי שהלכתי-חזרת לעצמך.החלטתי לתפוס את עצמי בידיים ולנסות לחשוב כמוך.איפה יכולת לשים לעזאזל את המשקפיים,והבגד ים שלי- הם אמורים להיות בארון שמשמאל.אבל הם לא שם,כלום לא נמצא.
לא רציתי לקלקל את הסדר שהוא עשה בחדר כי בטוח שהוא השקיע עליו ימים ולילות.אז החלטתי לוותר עליהם כי אני מעדיפה שיהיו איתי כמה שפחות דברים שיזכירו לי אותך.
החדר נראה פתאום קטן והתחלתי להריח את השוקולד שאהבת,אז רצתי מהר בחוץ כדי לנשום אוויר חמוץ שיחזיר אותי תיכף ומיד למציאות.
אני רצה מהר אל האוטו וכמעט נופלת בדרך,התחרטתי כל כך שבאתי לכאן בשביל משקפיים ארורות.לעזאזל עם זה עכשיו.
אני כמעט ומתייאשת אבל אז נזכרת שמחר אני טסה לצרפת,לפאריז האהובה שלי,אז קצת חייכתי לעצמי ושכחתי שבכלל ביקרתי במפעל הממתקים שלך.

נפרדתי מכולם,מאמא מאבא ומהמחסן הקטן שלי,שבקרוב יהפוך לחנות של אבא.
"קצת שוקולדים,סוכריות,גלידות והמון המון מתוקים לא יותר מזה,משהו קטן כדי שלא תחסרי לי" הוא אמר.ואמרתי לו שאני מסכימה בתנאי של ימכור שם שוקולד עם אגוז מרוסק.



זהו,אני כאן.נושמת אוויר צרפתי וריח של באגטים צרפתיים.
הרבה דון ז'ואנים עוברים כאן ומציעים לי שאברח איתם לאי מבודד,אבל לא באתי כדיי למצוא לי מאהב צרפתי כמו שאמא חולמת עליו,באתי להתנתק מהרעש הגדול שיש לי בראש ממך.

יום אני פה,יום אני שם-אוכלת במסעדות מוזרות שמציעות לי רגליים צפרדעיות ברוטב חמוץ-מתוק.אני מטיילת במקומות שהיו מחוץ למסלול שלנו.
היה רגע אחד שתהיתי לעצמי איפה אתה נמצא ואיך זה לחיות בלעדיי ושבטח אתה ב-"ריו" קונה את אוסף הדגמים שתמיד חלמת עליו.אבל מהר מאוד ניערתי אותך מתוכי כי רציתי להפסיק לחשוב עליך כל ימיי חיי שקיוותי שיהיו קצרים כי לסבול את החסרון שלך קשה לי מדיי.
מצאתי לי פה דירה שקטה באיזור דיי נחמד,לא גדולה ולא מחסנית מדיי,יש לי פרחים בחלון וציפורים לפעמים מתיישבות שם כדיי לבקש ממני לחם יבש שהיה לי בשפע.ותליתי הרבה תמונות של האייפל על הקירות והרבה 'אייפלים' קטנים מפלסטיק מסתובבים להם על המדפים הקטנים בדירה הזו.
להזכיר לעצמי שאני פה קרובה ושיש לי עוד הזדמנות להשלים את המסלול הזה לתומו.
אני כבר עובדת במשרד מכירות של חברת "או לה -לה" שמוכרים שוקולדים מיוחדים בתוספות של בחירה אישית.וכבר נתקלתי בכמה עשרות של גברברונים צרפתיים שיש להם הרבה מה להציע.אבל וויתרתי עליהם כל כך מהר כמו שוויתרת עלינו.
אני פה כבר כמעט 3 שנים ועדיין לא הייתי באייפל .פחדתי להיות שם כי כבר לא יהיה לי מה לצעוק,וגם לא רציתי להיות במקום שלנו שכל כך אהבנו.פחדתי שבטעות אקפוץ משם כי אדמיין את פניך מביטות עליי מלמטה.סה"כ אני אוהבת להיות כאן,אני חייה את החלום שלנו למחצה.


כל כך קר כאן.אני מנסה להרדם אבל הקור ממש מציק לי,אני מתהפכת במיטה והעיניים שלי נוחתות על האייפל הענק שמונח לצידי על השידה הקטנה שמימין.אני מבטיה מהחלון ואני רואה את האייפל זוהר כל כך בקצה השני של העיר,בגודל האמיתי שלו."Merde" אני ממלמלת ונזכרת שאף אחד ממילא לא שומע וצוחקת על עצמי שכמעט הפכתי להיות צרפתייה בלעדיך.

אני נוסעת עכשיו,ולא מעניין אותי העולם וכבר לא אכפת לי ממך,אני מחליטה בלב לגמריי לא שלם.אני רוצה להיות שם,להשלים את המסע הזה ולהתחיל לחיות באמת עם גבר אמיתי ולהשליך אותך אל העבר הרחוק ולא להשיב אותך יותר לעולם למחשבותיי.
אני לוקחת מונית ונוסעת רחוק,רחוק,רחוק כדי להגיע לשם.והדרך נראת ארוכה כמו הנצח למרות שזה לקח לי פחות מחצי שעה.
והנה אני כבר למטה,מזיעה כל כך ,לחוצה כל כך ובעיקר לבד כל כך.
אני מסתכלת עליו מלמטה למעלה וכמעט מתחרטת שאני כאן.אבל ה'אני' העצמי שלי דוחף אותי כל כך חזק אליו שאני לא יכולה אפילו להתנגד והנה אני כבר כמעט בתוכו מתקרבת יותר והפחד מקנן בי .ובכל צעד שאני עושה אני שוקעת בעצב יותר ויותר עמוק,העצבות שלי צפה בכל מטר נוסף שאני רק מתקרבת אליו.ולאט לאט,דמעות מציפות לי את העניים-בפעם הראשונה מאז שהלכת אני בוכה.והן זולגות אחת אחת ונדמה שלוקח להן שנים להגיע למטה,אני יכולה לשמוע אותן מתנפצות אל תוך האדמה ויוצרות זעזוע קטן.ועוד אחת,ועוד אחת הן שוטפות אותי,אני נזכרת בנו ובחיים הרגועים שהיו לנו לפני שהחלטת שאתה רוצה חופש עם עצמך,ואני רוצה לברוח מפה כבר,אני רוצה לנחות לאדמה הרכה ולחזור לבית שלנו,אליך.

אני מנגבת את פניי ומתחילה לצעוד לכיוון הכביש ולתפוס לי מונית ,אני כמעט רצה כשלפתע אני מרגישה שמישהו לופת את ידי חזק כל כך שהיא יכולה להתלש מגופי ולהשאר אצל האוחז האכזר.
אני מסתובבת וצועקת בצרפתית דיי עילגת "!!!!!Imbecile" והמילים נתקעות לי בפה והן לא רוצות לצאת,אני רוצה לצעוק אבל הקול שלי משתתק,אני רואה את הפנים היפות שלו וחולצה לבנה מכופתרת שאני קניתי ומכנס קצר אירופאי תלוי עליו במדוייק.
אני מביטה בו והוא מביט בי שנינו שותקים כמעט לא מאמינים.
הלב שלי תיכף יתחיל לקרוס אם הוא לא יגיד משהו בקרוב ומליון מחשבות מתרוצצות לי בראש,מה הוא עושה כאן?ואיך זה הגיוני?ומה? ולמה?ואיך לעזאזל זה קורה לי??????

"איזה יופי שאת כאן.וכל כך מוזר,ו..ו..אנחנו כאן-שנינו.זה לא מטורף בעינייך?..."
הוא שותק מעט ואז מחבק אותי חזק ולוחש לי באוזן שהוא התגעגע אליי נורא ושזה יפה כל כך שאנחנו נמצאים בעיר הכי קסומה בעולם,יחד.
הוא משך אותי אחריו פעורת פה וחסרת מילים וגרר אותי בשנית אל האייפל.
כמעט שהתנגדתי אבל אני יודעת שכלום לא יכול להשתוות לאירוע שכזה.
אנחנו פה,מתקרבים שלב ועוד שלב מטר ועוד מטר אל האייפל ונראה שהמרחק בנינו אליו לא יכול להגמר לעולם.הוא מחזיק לי את היד ומתבונן לי בעיניים,העיניים שלו טיפה אדומות בטח כמעט כמו שלי.הוא מחבק אותי בשנית ואני מרגישה את החזה שלו כמעט מתפוצץ.אני אומרת לו שזה מוזר לי שהוא כאן ושזה קשה לי לעכל,בגימגום כמעט מושלם. והוא מסמן לי לשתוק ואומר שאנחנו צריכים להקשיב לאורות של פאריז בהערצה,המילים יכולות לחכות לנו לנצח אמר.
כשהגענו לסוף הוא הביט בי ובהסכמה ללא מילים ספרנו עד 3 בשקט ואז צעקנו " parie-je t`aime " ומיד אח"כ התגלגלנו מצחוק כי נראנו כמו משוגעים שם ליד הצרפתים המתורבתים האלו.


"תכננו לעשות את זה יחד,לטוס אל העננים ולנחות בתוך ריחות לא מוכרים,לטייל בשבילים רומנטיים ולשוט בספינה מוארת,להגיע אל האייפל יחד ולצעוק משם שנועדנו זה לזו."
והנה,אנחנו כאן.נושמים אחד את השנייה חולמים אחד את השנייה וחיים.

בצרפת.