אודליה נכנסה לדירתה, והופתעה למצוא שם את מירב משוחחת בנעימים עם חנה.

-         "היינו אמורות להיפגש?" – שאלה אודליה בחשש.

-         "לא..." – השיבה מירב – "חשבתי להפתיע אותך, אבל חנצ'וק ספרה לי שאת עם הרחפן, אז החלטתי להמתין עד שתחזרי."

-         "חנצ'וק – כינוי חמוד, אאמץ זאת בלי נדר" – הרהרה אודליה, ואמרה: "כן, ריחפנו יחד מתוך הנאה."

-         "היכן ריחפתם?" – שאלה חנה.

-         "בגן הוורדים" – השיבה אודליה.

-         "והוא התעקש להסביר לך שמקס וואהל תרם חצי מגן הוורדים ולכן הגן קרוי על שמו, ושהוא עשה את אותו הדבר במרכז הרב?" – שאלה חנה.

-         "חנצו'ק, זו בכלל לא שאלה" – השיבה מירב – "אודטה לא צריכה להסביר את המובן מאליו. כמובן שהוא אמר לה את זה, והוא גם הסביר לה שזה היה המצב כשהמדינה היתה צריכה דולרים, ואז הוא הסביר מה וואהל עשה עם ישיבת הכותל, ואני בטוחה שהוא סיכם את הסיפור הארוך והמייגע בהודעה הדרמטית שהרב זצ"ל היה הסנדק של מר וואהל."

-         "את צודקת" – אמרה חנה – "אני כל פעם שוכחת שכל המרכזניקים בנויים באותה התבנית, לפעמים אני חושבת בטעות שיכול להיות חידוש באחד מהם."

-         "ילדות, סיימתן לקשקש? אבי לא רחפן כמו מרכזניק מצוי, והוא לא סיפר לי את המעשה אודות מקס." – אמרה אודליה בהתרסה.

-         "כן... ואת מצפה שגם נאמין לך... לא נולדנו אתמול." – השיבה מירב לעומתה – "הוא מרכזניק, והם עד כדי כך צפויים שאני יכולה לומר לך להיכן בגן הוא לקח אותך..."

-         "אוי באמת, זה לא קשה" – השלימה חנה את דבריה של מירב – "ברור שהוא לקח אותה לספסל ליד השלט של שוויץ, והוא גם בטח טען שיש שם אור ואפשר לראות אחד את השני."

-         "וכולנו יודעות למה הוא לא שם לב..." – סיימה מירב את המהלך – "שיש אור רק בצד אחד! מי שיושב בצד ימין של הספסל רואה את מי שישוב בצד שמאל, אבל בצורה ההפוכה זה לא עובד."

-         "אבל..." – ניסתה אודליה להתערב, אך השתיים לא שתו לבם אליה.

-         "חבל שהרחפן לא רומנטי" – אמרה חנה – "אם הוא היה רומנטי, הוא היה לוקח אותה אל המפל שיש בגן."

-         "מפל?!" – שאלה מירב בתדהמה.

-         "נו טוב, מפלונצ'יק" – השיבה חנה.

-         "אני אוהבת לקרוא לזה מפל ירושלמי" – אמרה מירב, וגרמה לצחקוק אצל חנה.

-         "אם אתן תמשיכו לא לכלול אותי בשיחה, אז אני פשוט אקרא חדשות דרך הפלאפון." – הצהירה אודליה.

-         "לא כדאי לך" – אמרה חנה – "יש חדשות מדכאות."

-         "מה קרה?" – שאלה אודליה.

-         "חייל נהרג בפעולה בעזה." – השיבה חנה, והמשיכה ואמרה – "את יודעת, כשאני שומעת על נער בן 19 שנהרג בתאונת דרכים זה כואב לי, אבל כשחייל בן 19 נהרג תוך-כדי שהוא מגן עלי, זה כואב הרבה יותר. הוא מקריב את עצמו כדי שאני אהיה מוגנת, והוא כזה צעיר, זה כאב כפול."

-         אודליה הרהרה לדקה קלה ואחר אמרה: "פעם גם אני הרגשתי ככה, ואז בא הגירוש... ומאז, אין לי שום אמפתיה כלפי חיילי צה"ל, אני לא שמחה כשחייל נהרג, אבל אני לא מרגישה אפילו טיפת עצבות כשזה קורה. גם במלחמה לא חשתי כאב על החיילים שנהרגו. מהרגע שהחיילים עקרו באכזריות יהודים מבתיהם, אין לי שום אמפתיה כלפיהם. שיחיו... שימותו... ממש לא משנה לי."

-         "אודטה!" – נזעקה מירב – "הם בסך הכל ילדים, הם לא יודעים מה שהם עושים, אפשר לשטוף להם את המוח שיגרשו יהודים מהבתים שלהם, אפשר לשטוף להם את המוח שיחטיפו מכות ליהודים, ואפשר גם לשטוף להם את המוח לרצוח. ואל תחשבי שזה רחוק מאיתנו... אבל הם ילדים, אל תכאבי בגלל שהם חיילים, אבל הם ילדים, ועל זה ודאי צריך לבכות."

-         "הם לא רק ילדים! הם מגנים עלינו!" – הצהירה חנה בכעס.

-         "הם מגינים עלינו?!" – תמהה מירב – "הם עושים מה ש'הרעילו' אותם לעשות. הם לא מבחינים בין אוהב לאויב, ועושים כל מה שהמפקדים אומרים, הם לא חיילים, אלא בובות."

-         "אבל החייל הנוכחי נהרג בהגנה עלינו, אז זה אמור להכאיב לנו." – אמרה חנה.

-         "וצה"ל הוא צבא ההגנה לישראל, והוא לא אמור להילחם בעם ישראל." – אמרה אודליה – "יש הרבה דברים שאמורים להיות, אבל המציאות אחרת. את צריכה להתרגל למציאות החדשה, ולא לחיות באשליות."

-         "אני בטוחה שהרחפן לא מסכים איתך." – הצהירה חנה.

-         "יכול להיות משחק מהנה" – אמרה מירב – "מכיוון שמרכזניקים הם בהחלט צפויים, אפשר לנסות לנחש מה המרכזניק הרחפן יאמר."

-         "מה המנצחת תקבל?" – שאלה אודליה.

-         "שתי המפסידות יקנו לה עותק של אורות." – השיבה חנה.

-         "מצוין. כל אחת תכתוב על פתק מה שהיא חושבת שאבי יאמר, נתקשר אליו ונראה..." – אמרה אודליה.

חנה הלכה לחדר השני, והביאה שלושה פתקים ושלושה עטים. במשך מספר דקות כתבו הנשים את רעיונותיהן על גבי הפתקים, וכשסיימו להגות, התקשרה אודליה לאביאל, תוך כדי שינוי מצב הטלפון ל'רמקול', על מנת לגלות עם מי האמת.

-         "שלום אודליה."

-         "שלום אבי. תקשיב, אתה בספיקר פון, יש לי רק שאלה קצרה. חייל נהרג היום בעזה, האם לדעתך יש לחוש כאב בגלל זה, פרט נמק והסבר."

-         אביאל הרהר לדקה קלה ואחר אמר: "כל אחד מישראל, מגלה את הקב"ה בעולם. אם יהודי נהרג חס ושלום, זה מונע בעד גילוי ד' בעולם. גם אם אותו יהודי איננו עושה דברים טובים, יש לו את היכולת להתחבר למקור החיים, אך 'לא המתים יהללו י-ה', כשהוא מת הוא לא יכול להתחבר למקור החיים, ומכיוון שכך הוא איננו יכול לגלות את ד' בעולם."

-         "והעובדה שהוא חייל בצה"ל, אחרי הגירוש, משנה משהו בנושא?"

-         "מרן הרב צביהודה הדריך אותנו שישנם שני מושגים נבדלים זה מזה: המדינה והממשלה. המדינה היא סידור מערכות החיים הציבוריים בארץ, ומדינת ישראל היא קדושה, מצד זה שמעצם קיומה היא מגלה את ד' בעולם, והיא יסוד כסא ד' בעולם."

-         "איך היא מגלה את ד' בעולם?"

-         "בשני דברים: ראשית, הרמב"ן מדריך אותנו שיש שני חלקים שונים בקיום מצוות העשה של יישוב ארץ ישראל; החלק הראשון הוא המצווה על כל אחד ואחד מאיתנו ליישב את ארץ ישראל, ואילו החלק השני הוא המצווה הכללית על כל ישראל לשלוט בארץ ישראל, ניתן לקיים את החלק השני של המצווה אך ורק על ידי מדינת ישראל."

-         "ומה הדבר השני?"

-         "עם ישראל הם לא הרבה פרטים יחד, אלא ישות עצמותית שמגלה את ד' בעולם, כשיש לעם ישראל שלטון באיזו מדינה שלא תהיה, הרי העם מגלה את זה שהוא ישות אחדותית והוא אמור לשלוט, וזהו הכנה למלכות ד' שתתגלה בעולם במהרה בימינו."

-         "ומה עם הממשלה?"

-         "הממשלה זה דבר אחר. ממשלות באות וממשלות הולכות, וצריך לבחון כל ממשלה לפי מעשיה, ולא רק לפי המעשה הספציפי שהיא עושה אלא גם לפי כללות ענינם של חבריה. ולכן בשנת תשל"ז, כשבגין הציע לעשות משאל-עם על יהודה ושומרון, כתב הרב צביהודה בכרוזו 'להזכיר', שעשיית משאל-עם היא 'בגידה ומעילה בשליחותנו תפקידנו וייעודנו מתוך טשטוש-תודעה גלותי'. אבל שלוש שנים קודם לכן, כשרבין הציע לעשות משאל-עם על יהודה ושומרון – ואני לא צריך להזכיר לך מה היה יחסו של הרב צביהודה לרבין – הרב צביהודה כתב בכרוז 'יהודה ושומרון', דברים שאם הוא היה אומר אותם היום, כבר היו מעמידים אותו לדין על פגיעה בזכרו של 'סיינט רבין'... הרב כתב: 'קללת ד' א-להי ישראל, נצח ישראל ועם ישראל, תחול על הזוממים לגזול מאתנו חלקי ארצנו אלה.' ואם יש פה האזנה של השב"כ, אז אני מסתייג נמרצות ממה שציטטתי!"

-         "ואיך זה קשור למה שאני שאלתי אותך?"

-         "זה פשוט. אותו החילוק היסודי בין מדינת ישראל לבין הממשלה קיים גם לגבי הצבא. כשצבא ההגנה לישראל פועל על מנת להגן על עם ישראל, הרי שהוא מגלה את קדושתו, ואת קדושת החיילים שמוסרים נפשם למען עם ישראל. כשצבא ההגנה לישראל בוגד ומועל בתפקידו, הוא כבר לא צבא ההגנה לישראל, הוא בסך הכל 'הצבא', ואז אין בו קדושה. צה"ל זה אך ורק כלי – אם הצבא מגן על עם ישראל, מוטב, ואם לאו, 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. אם הצבא בוגד בעם ישראל, ומועל בשליחות שלו, הצבא איננו השליח שלנו, ואין למעשיו שום תוקף וקישור אלינו."

-         "אז מה הסיכום?"

-         "אם החייל נהרג היום בעזה, הרי שהוא נהרג תוך כדי הגנה על עם ישראל, וממילא הוא קדוש."

-         "תודה. אני אדבר איתך יותר מאוחר ברצות ד'. להתראות." – אמרה אודליה ומיהרה לנתק את הטלפון.

-         "כעת נקרא את הפתקים." – אמרה מירב והמשיכה – "שכל אחת תקרא את הפתק שלה, או שאחת תעשה את העבודה עבור כולן?"

-         "את תקראי..." – אמרה אודליה – "אני דיברתי מספיק."

-         "טוב" – אמרה מירב – "נתחיל עם הפתק של הרחפנית לעתיד... אודליה, בואי נראה מה כתבת."

-         "אני לא רחפנית לעתיד, גם אם זה ייסגר על הצד הטוב ביותר, אני עוד אדאג לקרקע את אבי." – אמרה אודליה, בעוד חברותיה מביטות בה בזלזול.

-         "טוב, אז נתעלם מההצהרה המשונה של אודטה ונקרא מה שיש לה לומר." – אמרה מירב – "אודטה כתבה: 'אבי, ברחפנות מתוקה, ישווה בין החילוק הצביהודאי המפורסם בין המדינה לממשלה, לבין היחס לצה"ל, ויאמר שהחייל קדוש.' – אז אודטה צדקה."

-         "תקראי מה שאני כתבתי." – אמרה חנה.

-         "חנה כתבה: 'יש מדינה ויש ממשלה. יש צבא ההגנה לישראל ויש את הצבא. החייל נהרג בתור חלק מצבא ההגנה לישראל, ולא בתור חלק מהצבא.' – אז גם חנה צדקה.

-         "ומה את כתבת?" – שאלה אודליה וחיוך רחב על פניה.

-         "אני כתבתי... 'מדינת ישראל היא יסוד כסא ד' בעולם, כמו שאומר הרב, אבל כל אחת מכירה את הציטוט של הרצי"ה: 'כאשר הממשלה בוגדת בעם ובארץ מולדתו וחייו, אז על אחת כמה וכמה שהעם החי והמרגיש אין לו שום שייכות לממשלה הזאת'; ואותו דבר נכון ביחס לצה"ל. מה לגבי החייל? תלוי איך הוא נהרג.' במילים אחרות – שלושתנו צדקנו, מה שמוכיח שמרכזניקים באמת צפויים..."

-         "אז למי נקנה את האורות?" – שאלה חנה.

-         "נראה לי שצריך לקנות לאביאל." – השיבה מירב.

-         "זה מצחיק" – אמרה אודליה – "ארבעתנו גדלנו בסביבה אידיאולוגית די דומה, אבל ארבעה אנשים הציגו ארבע עמדות שונות לגבי השאלה."

-         "מה שעוד יותר מצחיק" – הוסיפה חנה – "זה שדווקא אני ואביאל, ששנינו בשני קצוות הסקאלה הדתית, אמרנו בשורה התחתונה את אותו הדבר."

-         "זה לא מה שמצחיק." – הגיבה מירב, וניכר היה בפניה שעצבות השתלטה עליה – "את אמרת את הדברים מתוך מחשבה, והרחפן פשט חזר כמו תוכי על מה שהרבנים שלו למדו אותו. לכן אנחנו צפינו מראש לא רק מה שהוא אמר, אלא גם את הנימוקים שלו. זה לא מצחיק, זה פשוט כואב..."