הצצתי בשעון שהיה על ידי, השעה הייתה 7 בערב.
"תהיי אדישה בסך הכול כמה מהן רוצות לעזור. הן לא אשמות בבעיות שלך".
"נראה מה יש להן להגיד להגנתן" חשבתי לעצמי.
דפיקה נשמעה בדלת.
שמחה נכנסה, היא לבשה בגדים צבעוניים.
שערה היה אדום.
על מצחה היה כפתור בצורת לב.
היא פעם הסבירה כשהיא מעניקה שמחה, הכפתור הזה נהפך לאדום.
היום הכפתור הזה זהר בכחול עמום.
היא הזכירה לי שביטחון ושלווה צריכות להגיע.
"שלום" היא אמרה, "מזמן לא התראינו".
חיבקתי אותה חזק, שלא תעלם לי.
"אני... נחנקת..."  "סליחה", הפטרתי בחיוך מריר.
"את יודעת שאני אוהבת אותך?" שאלה שמחה.
עניתי לה "אוהבת? אולי אהבה היקרה אוהבת, את לא"
"למה את חושבת שאני לא אוהבת אותך?"
"את אף פעם לא מגיעה לבקר ולדרוש בשלומי".
אהבה נכנסה לחדר, בשיער שחור ובגדים ירוקים.
בידה היא החזיקה שרביט, ושקיק צהוב היה תלוי באלכסון על גופה.
"את צותתת לנו מאחורי הדלת?" שאלתי.
"שמעתי במקרה".
בהיתי בעיגולים השחורים שהיו לה מתחת לעיניים.
"העיגולים השחורים", הסבירה "זה מרוב העבודה שיש לי,
את יודעת כמה חיצי אהבה קופידון שולח? אני צריכה לבטל אותם, ולשכנע אנשים
שזאת לא האהבה האמיתית והוא לא קיים."
"מה שלומך?" היא שאלה, נראית חצי מתעניינת חצי עייפה.
בלי להגיד שלום התחלתי ישר להגיד.
"אותך אני חשה הכי הרבה, את תמיד גורמת לי סבל" אמרתי מופתעת מהתעוזה שבי.
"יש שמץ של אמת בדבריה" אמרה שמחה.
"אני לא חושבת כמוך, אני חולקת עליך לחלוטין" השיבה אהבה.
הן החלו להתווכח יורות חיצי אש מהעיניים.
"מספיק עם זה! אם אתן רוצות להתווכח? תנהלו דיון תרבותי"
אהבה התחילה: "את פשוט לא מבינה מה זאת אהבה, אי אפשר כבר לספור את כל הפעמים שהתאהבת. למה את לא לומדת כלום מהעניין? חפשי אותי בגיל עשרים, חבל עליך".
עצב שנכנס לסלון, דרך הדלת הפתוחה שאהבה השאירה, כיוון את שרביטו הכסוף,
ובלי שאראה יצא לי דמעה מהעין.
לא הצלחתי לעצור את זרם הדמעות המאיים לתפוח.
עצב התיישב בספה ועישן סיגריה.
עננות עשן נוראיות יצאו מפיו.
בריאות שהגיעה עם קינואה, לקחה את הסיגריה ומעכה אותה.
"זה לא בריא" אמרה בשקט.
"אבל אני עצב!"
עיניו היו בעלות ריסים שחורים, פניו היו מצולקות.
"מאיפה מגיע הצעקות?" שאל.
"מהמטבח. אבל קודם כל תלעס מסטיק, הריח שנודף ממך נורא!"
עצב הלך שפוף לקערת המסטיקים שנחה על השולחן.
הוא ידע שאני מרשה לו.
אנחנו היינו בקשרי ידידות חזקים.

הוא נכנס למטבח.
השיער של אהבה היה פרוע, הכפתור של שמחה פעם בשחור.
"את אי פעם רצית או ניסית לעזור לי?" צרחתי לעבר אהבה.
"אני לא בוחרת את התפקיד שלי, את זה רק אלוקים יודע"
האמנתי באלוקים אך ידעתי שגם אהבה ושמחה אשמות.

"אז..." כעס שצץ לפתע אמר בלגלוג קל.
"אני רואה שהשפעתי עליך, את מן הסתם חיבקת את שמחה, ואת אהבה האשמת בשבעים אלף תירוצים?!".
"אם כן אז מה?" שיחקתי את משחק האדישות.
שלווה נכנסה לחדר ואחריה בטחון.
שלווה הייתה נראית כל כך רגועה ויפה, שקשה היה לא להתפעל מיופייה.
בטחון היה מכוער, אך הוא נראה כל כך נחמד וידידותי, כמו אחד שאפשר לסמוך עליו.
"מה הולך פה?" שאלה שלווה.
"דיון תרבותי" אמר בעזות פנים כעס.
"אנחנו נלך לערוך את השולחן" מלמלה אהבה.
היא ושמחה התחמקו בשקט פגועות.
"מספיק" צרחתי זונחת את מסכת האדישות (שלא הייתה צריכה לבקר בכלל)
"מה עשיתם לי? מי צריך אתכם בכלל?" כל הנוכחים השתתקו.

עצב מחה דמעה.
שלווה הייתה רגועה באופן מרגיז ומעורר השתאות כאחד.
שמחה ואהבה שנכנסו שוב לחדר, כששמעו את דברי, הראשונה שמחה, והשנייה נקרעה בין עצב לרוגע.
רק ביטחון לטש עיניים מופתעות.
מי צריך אותם בכלל??