17 באוגוסט, 2005, נווה דקלים.

"אני שמח שחזרתם אלינו למהדורת החדשות המיוחדת שתסקר את פינוי גוש קטיף", הכריז מגיש המהדורה. "מיד יהיה איתנו הפרשן הביטחוני הבכיר, שיסביר לנו איך עתידה תוכנית ההתנתקות למגר לחלוטין את ירי הקסאמים , אך לפני כן, נחזור לגידי שנמצא בנווה דקלים".

"כן, תודה לך מנחם", אמר גידי והביט במצלמה. "אני נמצא כאן בבית משפחת צוריאל, שכפי שניתן לראות הם לא ארזו שום דבר, עדיין מאמינים שיקרה נס. לצידי עומדת אם המשפחה, גברת מוריה צוריאל. מוריה, צפוף נורא בבית הזה, כמה ילדים יש לך?"

"כשמונה ילדים", השיבה מוריה.

"כ-שמונה?", חיוך עלה על שפתיו של גידי, "את לא בטוחה? רוצה לספור אותם שוב?"

"לא, לא. אני בטוחה. שמונה ילדים". השיבה לו. "וברשותך, אני רק רוצה להוסיף, שאני גרה פה מעל 20 שנה, וזה פשוט נוראי ההחלטה של הממשלה ו-"

"כן, כן. עצוב נורא", קטע אותה גידי, "רק אם תוכלי להגיד את זה עם קצת יותר רגש ודמעות, אני אשמח".

"סליחה?", נזדעזעה מוריה, "מה זאת אומרת יותר רגש ודמעות? אחרי שבנינו את היישוב הזה מאפס במקום שאף אדם שאוהב את חייו לא היה בוחר, הגנו על תושבי ישראל בגופנו, לא מעט זה גבה מאיתנו מחיר כבד, אבל אף פעם לא חשבנו לעזוב. הבנים שלי התגייסו לצה"ל והגדול אפילו נפצע, ובמקום לקבל תודה מהמדינה – זורקים אותנו לכלבים, ואתה מדבר איתי על רגש ודמעות?!", זעקה מוריה בקול שבור, ודמעות בצבצו בעיניה.

"קאט!", הכריז גידי, "יש לנו את זה. מצוין".

דפיקות חזקות נשמעו בדלת. "צבא ההגנה לישראל, נא לפתוח".

"אוי ואבוי", הפעם היה תורו של גידי להזדעזע. "איזה טיימינג נוראי".

"חיילים יקרים", פנה אליהם.

"כן?", ענה לו אחד מהם שהופתע מהאדיבות שבה גידי פנה אליו. הוא ציפה להתנגדות.

"מיד אפתח לכם את הדלת, אבל אנחנו מוכרחים לצאת כעת להפסקת פרסומות. הישארו עמנו!"

"תודה שהואלתם בטובכם לחזור אלינו", קידם גידי את פני הצופים כשנגמרה הפסקת הפרסומות. "החיילים פה ממש מתחילים לאבד סבלנות, אז בואו נפתח להם את הדלת". גידי הלך לעבר הדלת ופתח אותה. עשרה חיילים נכנסו לדירה וחקרו כל פינה בה. הם השתדלו נורא שלא להצליב מבט עם המתגוררים בדירה. קיוו שלא ישאלו אותם שאלות קשות, או יטיחו לעברם אשמות. הם היו נראים נבוכים במיוחד. כאילו גם הם קיוו לאיזה נס שיגיע, ובלבד שלא יצטרכו לפנות את יושבי הבית הזה.

"נו, נו", האיץ בהם גידי. "מה אתם עומדים שם כמו גלמים? בואו, שבו! הרגישו בבית!". הם ניסו להרגיש בבית, אבל זה היה בלתי אפשרי. את הבית שלהם הם לא היו מפנים.

"יותם חמודי", ליטף גידי את ראשו של צעיר המשפחה, יותם בן החמש. "תראה לחיילים את הציור שציירת".

יותם הנהן בראשו והושיט לעבר החיילים את הציור שלו. החיילים הסתכלו בו, והרגישו אי נוחות. בעל כורחם הם הפכו לאנשים הרעים. יותם צייר את כל המשפחה שלו, עץ וחיילים.

"אוי, אוי, אוי", תפס גידי את ראשו, "חסר לי פה בית בציור. מה, יותם, אין לכם בית?". יותם השפיל מבטו אל הרצפה. "הם רוצים לקחת לנו אותו", הניף אצבע מאשימה לעבר החיילים. הם שתקו. בעיקר מפני שלא היה להם מה להגיד.

"ראיתי שאליצור כתב לכם איזה נאום קצר", הפר גידי את השתיקה המביכה, והמשיך לפקח על העניינים, תוך כדי שהוא קורא את הנאום במהירות. "משהו על ´זה הבית שלי´, ´איך אתם מעיזים´ ו-´זה עוד יתפוצץ לכם בפנים´, בקיצור זה לא מרגש מספיק, ולכן, צר לי, אליצור, אבל אתה לא ממשיך איתנו לשלב הבא". איך שגידי סגר את פיו, שני חיילים התנפלו על אליצור, וגררו אותו אל מחוץ לבית. אליצור צעק, זעק, ניסה להתנגד בכל כוחו, אבל לנער בן השלוש-עשרה לא היה שום סיכוי מול צמד החיילים הנחושים ורגישים גם יחד.

"ועכשיו, אחרי שסיימנו עם הקטע האומנותי, הגיע התור שלכם, צופים יקרים, להשתתף בפינוי!", הכריז גידי בהתלהבות יתרה, שגררה אחריה הרבה נעיצות עיניים מכל דרי הבית. "אם אתם רוצים שהחיילים שלנו יכו בחוזקה את משפחת צוריאל, שילחו SMS עם המילה ´דם´, למספר 2323. אם אתם מעדיפים שמשפחת צוריאל תתפנה מרצון, תעברו לערוץ אחר, כי פה לא תראו את זה". חיוך של ניצחון היה על פניו.

"אנחנו יוצאים כעת להפסקת פרסומות אחרונה, ולאחריה נראה מה בחרתם שיעלה בגורלה של משפחה צוריאל. אל תלכו לשום מקום!".

7 באוגוסט, 2007, גוש דן.

זאת הייתה עקירה בשידור חי. אני לא אשכח איך לפני שנתיים, בימי ההתנתקות, הטלוויזיה הפכה להיות מהדורת חדשות מיוחדת ובלתי נגמרת, שהראתה לנו שיהודי כן מפנה יהודי. לידי התקשורת נפלה הזדמנות, שאולי לא תחזור עוד, להראות שבר בעם ושאר מראות מזעזעים. הם לא היססו לרגע, ולא נתנו להזדמנות הזו לחמוק מידיהם. זו הייתה מסיבת עיתונאים. אמנם בלי הביסלי והבמבה, וגם בלי אף מרואיין, ובכל זאת, הייתה מסיבה. אין על זה ספק.

הם ניצחו בגאון על צלילי הצעידה של החיילים לעבר היישובים, תמרנו בין בית לבית, ובין פרסומת לפרסומת, נכנסו לבתיהם של תושבי המקום והתבצרו ביחד איתם. הם הרגישו בבית בהתנתקות. שלטו על כל הנעשה מסביב. זה היה נראה כאילו הכול הוכן במיוחד בשבילם.

עם בניית מתח נכונה, תיעוד הקטעים המרגשים, וכאמור, התבצרות ביחד עם תושבי המקום, היה להם את כל מה שתוכנית ריאליטי מצליחה צריכה. חוץ מצביקה הדר. וזה גם בטח הביא להם אחלה של רייטינג. כנראה זאת הסיבה שהתקשורת ממשיכה לתמוך בנסיגות, למרות שגם שם יודעים שזה לא תורם לאף אחד ובייחוד לא לתהליך השלום, אבל זה מביא אחלה של רייטינג לטלוויזיה, והם לא יתנגדו לזה.

בכלל, עקירות לא תמיד היו הקטע החזק של הטלוויזיה. זה גם לא פוטוגני במיוחד. קשה לי לדמיין סדרת ריאליטי שתעקוב אחרי קבוצת קשישים שבאים לטיפולי שיניים אצל הרופא. אבל כשמדובר במתנחלים, כאלה עם כיפות גדולות – עדיפות לבעלי פאות מסולסלות ובהירות – זה נהיה פוטוגני במיוחד וגם הגיוני.

הטלוויזיה כבר מזמן איבדה מהזוהר והברק שלה, אבל יש פעמים שנחצים קווים אדומים, וכשזה קורה – אנחנו זוכרים את זה. לא נשכח.

לא נשכח ולא נסלח.