במרפאת השיניים של דוקטור זלמן היה רק אדם בחדר ההמתנה, שלומי מזור. דוקטור זלמן עצמו, ניצל את מעט הזמן שהיה לו כדי להתרענן קצת. למראית עין, שלומי מזור לא היה אדם מבוגר. שלושים, שלושים וחמש גג. ובכל זאת, כבר הגיע לגיל שבו השיניים מתחילות להטריד את מנוחתו. שוב ושוב תחב ידו לפיו, וניסה למשש את שאריות השן הטוחנת שלו, זו שעברה טיפול שורש לפני שלוש שנים. כשבועיים לאחר טיפול השורש, דוקטור זלמן שיחזר את השן שלו. אמנם אי אפשר היה לדעת שזו שן משוחזרת ולא האמיתית, אבל דוקטור זלמן התריע את שלומי שהשחזור שורד שלוש שנים במקרה הטוב. ואכן כך היה. כעת שלומי המתין לתורו, בתקווה שעוד ניתן לשחזר את השן שוב.

"מר מזור", קראה המזכירה וחיוך חינני על פניה, "דוקטור זלמן מחכה לך בחדר". שלומי הנהן והלך לכיוון חדרו של דוקטור זלמן. הוא לא חייך בחזרה. במקום זה הוא תחב את ידו לפיו, ותהה אם מישהו כבר הספיק להבחין בחיוך השבור שלו.

כשנכנס לחדרו של דוקטור זלמן, הדוקטור קיבל אותו גם הוא בחיוך מעורר קינאה. מיד אחר כך, הורה לו לשבת על כסא המטופלים, ובדק את שיניו. תוך זמן קצר גילה הדוקטור במה מדובר, אבל כדי לדעת איך לפעול, היה עליו לצלם את השיניים. לאחר דקות ספורות, שב הדוקטור אל החדר עם התצלום בידו, ובפניו מבט מבשר רעות.

"תסתכל", אמר דוקטור זלמן והצביע על הצילום, "השן מפורקת לחלוטין. אני לא יכול לעשות איתה כלום יותר. זה פשוט לא יתפוס". שלומי החזיר לדוקטור מבט מיואש, והדוקטור המשיך לדבר. "אבל, יש משהו שאני יכול לעשות כדי להציל את המצב".

עיניו של שלומי התמלאו בתקווה, בשעה שהדוקטור הסביר את תוכנית ב' שלו. "אני אעשה טיפול שורש גם בשן שמאחורי השן הבעייתית, ואחר כך נדביק כתר לשני השיניים – ואף אחד לא ישים לב שאלו לא השיניים שלך". לשלומי היה דז'ה-וו. לפני שלוש שנים הדוקטור השתמש באותם מילים כמעט בדיוק, רק שאז הוא דיבר על שן אחת בלבד.

"אני לא מבין", ניסה שלומי לגשש באפילה, "השן מאחוריה בריאה לחלוטין, למה להרוס גם אותה בטיפול שורש?"

"אין ברירה", השיב לו הדוקטור, "זה או זה, או שאני עושה לך שתל. אבל אתה עוד צעיר מדי בשביל שתל".

"אני לא מוכן. השיניים שלי בריאות לחלוטין חוץ משן אחת, ורק בה אתה תטפל. עם שורש או בלעדיו".

"העקשנות לא תעזור", החל הדוקטור לאבד את סבלנותו, "צריך לדעת לעשות הקרבות בחיים. אלא אם כן אתה מעדיף להסתדר בלי השן הזו".

שלומי הביט עמוק לתוך עיניו של דוקטור זלמן, קם מכסא המטופלים, שתה את כוס המים שהוכנה לו מבעוד מועד, ושוב הביט בדוקטור.

"תגיד, דוקטור זלמן", פנה אליו, "אתה שמאלני?"

דוקטור זלמן נע באי נוחות על כסא העור המרופט שלו, הוא שנא שיחות כאלה. "מה זה משנה?" השיב לו.

"נו", האיץ בו שלומי, "אני מודה שאני ימיני. ואתה, מה אתה?"

"אני לא אוהב את השאלות האלה. בטח שלא את הביטויים שהשתמשת בהם".

"ובכל זאת?" שלומי לא התייאש

"אני מאמין בשלום בין היהודים לערבים", ענה בחוסר רצון, "אבל מה זה משנה?"

"בוא אני אסביר לך", חייך שלומי בפעם הראשונה, "תינוק נולד בלי שיניים. אפילו לא אחת. אבל כבר תוך כמה חודשים מגיעות השיניים הראשונות, החלוציות, ומפריחות את השממה. אלו שיניים חלביות, רוצות לזלול לא מעט מתוק, אבל חלשות מדי מכדי להיאבק בחיידקים. ואכן, תוך שנים ספורות, שיניים אלו מתחלפות בשיני קבע, חזקות. כמובן שכל זה לא מונע מהחיידקים להמשיך לנסות ולהרוס את השיניים, אבל בהחלט מקשה עליהם. שהתינוק כבר מתבגר – אי שם בגיל 19 – השיניים מחליטות שהגיע הזמן להרחיב את הגבולות, ולכבוש את החלק האחורי של הלסת. הוא מתמלא בשיני בינה, שהופכות להיות חלק מרכזי בפה, וכל השיניים תמיד מעבירות את האוכל אחורה, אליהן. בשלב הזה, השיניים משוכרות משמחה, וכמעט ששכחו שיש חיידקים הרוצים להחריבם".

דוקטור זלמן מרותק לכסא, שלומי לגם מעט מהמים וחוזר לדבר.

"החיידקים, לעומת זאת, לא שכחו. תוך כמה שנים פורצת אינתיפאדה בפה: דלקות חניכיים, עששת, אבן, ומה לא. בשלב מסוים נפגעת אחת השיניים ונזקקת לטיפול מהשורש. כמובן שכל הזמן הזה החיידקים ממשיכים בשלהם.לאחר שלוש שנים, מצב השן הפצועה קשה מתמיד, וצריך להרוס גם את השן שלידה על מנת לעשות כתר. השיניים, מלאות תקווה שבעוד חמש-עשר שנים, ואולי אפילו בזכות הקרבה זו, הם יחיו בשלום עם החיידקים, מסכימות לוותר על שן אחת. למען הכלל. אבל החיידקים לא מפסיקים, והמצב רק הולך ומחמיר. שיני הבינה, למרות שהן החדשות ביותר, הן גם הבעייתיות ביותר. אותן החיידקים הכי רוצים להפיל. בשביל הפה, זה קו אדום שלא יחצה, לוותר על שיני הבינה. אז החיידקים ממשיכים לפגוע גם בשיניים אחרות. עוד ועוד שיניים נפגעות, ונזקקות לטיפולים. שיני הקבע, בנאיביות של שיני חלב, שוב ושוב מוותרות וחולמות על היום שבו הם יחיו ביחד עם החיידקים".

שלומי עצר והביט לעבר דוקטור זלמן, שישב בכסא העור שלו, וכתב בנמרצות יתרה את מה שעתה שמע. הוא לא הצליח להבין את הכתב שלו, כתב רופאים, אבל קיווה שהדוקטור לא שינה את פרטי הסיפור לטובתו.

"הייתי חייב לכתוב את זה", הסביר הדוקטור, "אתה מבין, בתור רופא שיניים..."

"אבל זה סיפור טראגי, עם סוף עצוב", השיב לו שלומי. "נכון שגם בגיל 34 ייתכן ששן אחת תעקר, קל וחומר בגיל 57, אבל עכשיו, כשהגברת נכנסת לעשור השביעי להיווסדה, המצב רק מחמיר ולא נהיה פשוט יותר. בגיל כזה, השיניים כבר עייפות מאידיאולוגיה וממלחמות עם החיידקים, רוצות בסך הכול קצת שקט ומנוחה, ואפילו הבריאות שבהן יכולות בכל שלב ליפול ולהתנתק מהחניכיים. ועם כל זה לא מספיק – אז הסידן, שפעם 100% ממנו, בלי יוצא מן הכלל, התגייס למאמץ המלחמתי, היום כבר לא מעט ממנו מחליט להשתמט, וגם החלק שלא, לא משתוקק לסייע. אחוז השתמטות הסידן מהגוף עומד כיום על 25%, וזה רק מחמיר עם השנים. בסוף, כל מה שיישאר לנו, זה לחייך חיוך נטול שיניים לשכננו, חיוך מלא כניעה והשפלה".

דוקטור זלמן בלע את כל ששלומי אמר, חשב לרגע, ולבסוף דיבר: "אני, ברשותך, מעדיף לחשוב על הצד האופטימי שבדבר".

שלומר הרים גבה. "והוא?"

"תמיד נוכל ללכת עם תותבות".