הרחוב היה ריק לחלוטין. כך לפחות חשבתי, עד שראיתי בפינה של הרחוב אורח בלתי צפוי. בטח שלא מוזמן. הוא חייך אלי חיוך מרושע, ואני קמצתי את אגרופי מעצבים. שהתקרבתי אליו עוד יותר, הבנתי שזה אמיתי. הוא היה על שמשת המכונית שלי.

בצער רב וביגון קודר, לקחתי את הדוח לידי והסתכלתי בתוכו. 250 שקל על חניה. לעזאזל, מלמלתי לעצמי, למה לא שמתי תו חניה. לא היה לי חשק לחזור עכשיו הביתה ולראות את המבט של אשתי כשתשמע על הדוח. לא רק שאני לא מפרנס כמו שצריך, אני גם תורם את כל הרווח החודשי שלי למשטרה בדרך קבע.

הלכתי לגינה של איזה בית וראיתי אותה. היא עמדה שם. היא חיכתה רק לי. ´מכונת זמן´, ככה היה כתוב עליה. ידעתי שזה בטח בולשיט ושאין פה באמת איזה שהיא מכונה שמחזירה אותך אחורה בזמן כמו באגדות, אבל היה שווה ניסיון. נכנסתי לתוכה. היה רשום שם בגדול: ´אזהרה! אין לשנות פרטים בעבר ולהתערב בנעשה. עלולים להיות לכך השלכות חמורות.´ צחקתי. מה הם כבר מבינים, אמרתי לעצמי, ולחצתי על הכפתור שיחזיר אותי אחורה בזמן.

הוא ביקש ממני לבחור תאריך. ברגע הראשון רשמתי שיחזיר אותי שעה אחורה. זה מה שאני צריך. לשים איזי-פארק ולחסוך 250 שקל. אבל אז הבנתי שזה לא הרגע להיות אנכי. אני צריך לחשוב על כולם.

***

הנחיתה הייתה קשה מאוד. אמרתי לעצמי שבדרך חזרה, אני לא אתחכם ואשים את חגורות הבטיחות. יצאתי מהמכונה, ולעיני נתגלתה איראן של 1997. זה באמת עובד, חשבתי לעצמי. דפקתי על דלת של איזה בית, פה זה אמור להיות אם המכונה אמיתית.

ואכן, מספר רגעים לאחר מכן הוא הופיע מולי. "מחמוד אחמדינג´אד?", שאלתי אותו. הוא השיב בחיוב. "אנחנו צריכים לדבר." אמרתי לו, והוא סימן לי להיכנס לביתו.

"מי אתה?", הוא שאל. "אני מהעתיד", השבתי לו. "שמע מחמודי, עזוב אותך שטויות. תאמין לי, אתה לא צריך את זה. עזוב אותך לרוץ לנשיאות, לפתח פצצת אטום, להילחם נגד ישראל. אני בא מהעתיד. זה לא ילך."

עיניו נפתחו לרווחה, "לרוץ לנשיאות? לפתח פצצת אטום? להילחם נגד ישראל?!", הוא אמר בהתרגשות, "זה רעיון מצוין!" לא!, זעקתי, לא זה לא רעיון מצוין. לא כדאי לך. אבל הוא כבר לא הקשיב. מעולה. חזרתי לעבר כדי להשמיד את העם שלי במקום להציל אותו. אבל אז הבנתי שהצרות שלנו לא התחילו ממנו, והחלטתי לנסות עוד מישהו אחד, אולי איתו זה ילך.

***

הפעם, הנחיתה הייתה עדינה. החגורה הייתה רעיון טוב. החלטתי הפעם לנחות ישר לבניין הנכון, הרייכסטאג. מולי היה אדם עם שפם מצחיק. כן, זה הוא, קבעתי, וניגשתי אליו. "אדולף, עזוב הקדמות, בוא נדבר ת´כלס. המלחמה הזאת, אל תצא אליה. כל העולם יסבול, וגם אתם.

"וחוץ מזה...", רציתי להגיד לו שהסוף שלה לא ישמח אותו, אבל הבנתי שזה לא רעיון טוב. זה גם לא יפה לגלות למישהו את הסוף לפני שהוא מגלה בעצמו, ומה ששנוא עלייך, אל תעשה לחברך. "מי אתה?" תבע היטלר לדעת.

"אני באתי מהעתיד", השבתי לו בגאווה, "אני יודע מה אני מדבר."

רק שהצורר לא ממש התרשם. "ומאיפה אתה?", שאל. "מישראל", עניתי. "מדינת היהודים"

היטלר קם מהכסא שלו ופניו נצבעו באדום. "אני לא מאמין!", הוא צרח, "יש עוד יהודים? בעתיד?!

"מחר. מחר אנחנו יוצאים למלחמה. לא ניתן להם לברוח מאיתנו. ורגע, יהודון ברייכסטאג?!", הזדעזע היטלר רק מעצם המחשבה, הוא סימן למי שישב לצידו. "קח אותו מפה. אתה יודע לאיפה, רק קח אותו. מהר!"

זה בדיוק הרגע הנכון לברוח, אמרתי לעצמי. אולי לא היה נכון כל כך לבוא לפה. נסתי במהירות למכונת הזמן, הגרמנים הסתכלו עליה ולא הבינו מאיפה הדבר הזה נחת עליהם. זו משרפה? שאל אחד מהם, זה תאי גזים? שאל השני. לא, השבתי להם בחיוך. זאת מכונת זמן.

***

היעד הבא שלי במסע, אולי לא יציל אותנו, היהודים, אבל ללא ספק יקל לנו על החיים. מצרים העתיקה. שם יודעים לקבל אורחים. איך שהגעתי לשם, ישר שמו אותי בכרכרה גדולה, והופ, לארמון המלך פרעה. הפעם נתתי להם להתחיל לדבר. שהם גם יציגו את עצמם קצת.

"אתה רואה", אמר אחד שעמד לצד פרעה, "אמרתי לך שהפירמידות ימשכו לפה חייזרים. והוא נראה בדיוק כמו שציירתי אותו. בגדים מוזרים לחלוטין, שיער קצר, חסר זקן. הוא לא גבר אנושי, זה בטוח."

הוא נראה מאוד מרוצה מעצמו אותו אחד, רק שיש לו בעיה אחת בתיאוריה, אני כן בנאדם.

"פרעה", פתחתי, "אל תשחק לי אותה כמו אחד עם לב מאבן. עלק הקשתה את לבבך. סתם פוזה, בינינו."

"רואה", שוב ´המדען´ ההוא דיבר, "אפילו השפה שלו מוזרה. חייזר."

החלטתי להתעלם ולהמשיך. "פרעה אני רוצה לטובתך, אתה תקבל עוד מעט 10 מכות, אבל מזה-מכות, אפילו בבית ספר לא קיבלת כאלה. דם, צפרדע, כינים... גם כל הבכורות ימותו. פרעה זה הרבה אנשים, חבל שתלך בדרך הקשה. שלח את עמי, ועכשיו.

"אבל בחייאת פרעה, אם כבר לשלוח אותם, אז תן להם לחם. המון לחם. תפוצץ אותם בלחם. ואל תגרום להם לברוח, בשום פנים ואופן. שילכו בסבבה שלהם. העיקר שלא יאלתרו לי במדבר איזה משהו מוזר ולא אכיל. אין לך מושג כמה אנחנו סובלים מזה עד היום.", סיימתי את ההרצאה שלי, וחיכיתי לתשובה.

"אתה יודע," פרעה אמר לשפוט שמצידו, "השפה שלו דווקא נשמעת לי די מוכרת..."

"כן...", השיב לו המדען, "ושאני חושב על זה... גם האף שלו נראה לי מזה מוכר..."

כשהמוח אומר לברוח, ממש כמו ברגעים כאלה, אז תעשה מה שהוא אומר, וברח! איכשהו הצלחתי להגיע למכונה לפניהם, והחלטתי לתת לעצמי צ´אנס אחרון לשפר את האנושות.

***

הגעתי למקום המקסים ביותר שהייתי בו מעולם. הכול פה פרח, האוויר היה צלול ומדהים, וזאב גר ביחד עם כבשה. גן עדן אמיתי.

בין כל החי והצומח, זיהיתי גם שני אנשים. אדם וחווה. מסיבות שברורות רק להם, הם הלכו כמו קופים והתנהגו כמו קופים, אבל בסתר ליבי ידעתי שהם גם בני אדם.

לא הייתי צריך להתקרב אליהם. הם באו אלי, הייתי ממש אטרקציה בשבילם.

"אדם", פניתי אליו, "תקשיב לי ותקשיב לי טוב. אתה רואה את העץ הזה שם ממול? זה עץ הדעת. מה שלא יהיה, אל תאכל ממנו. אסור. אין לך מושג כמה אנחנו נסבול מהדעת הזאת. כאילו, בהתחלה זה עוד היה נחמד, אבל היום? איפה, הכול זיהום אוויר, חור באוזון, הרסנו את כדור הארץ." לקחתי נשימה ארוכה וצלולה, והבטתי סביב. "ותסתכל על כל הצומח הזה, איזה יופי. אם תאכל מהעץ הזה, זה יגמר. לא יהיה דבר כזה יותר. אתה רק תרצה להמציא פטנטים בלי לחשוב בכלל שאתה גורם נזק לסביבה. אז אל תאכל, טוב?"

הוא הסתכל עלי לרגע, וטיפס על איזה עץ. לא נראה לי שהוא הבין מה שאמרתי. הסתכלתי עליו ועל חווה, והרגשתי צביטה בלב. אני אהיה כמוהם אם הם לא יאכלו מעץ הדעת?

לא רציתי אפילו לדעת את התשובה. "הי, את!", צעקתי אל חווה, "תפסי את זה!", זרקתי עליה איזה תפוח מאיזה עץ של דעת. שיהיה לך בתאבון, חשבתי לעצמי. היא נגסה בזה, והביאה גם לאדם לטעום. תוך שניות הם נעמדו על הרגליים, ממש כמו בני אדם רגילים. "ראית מה זה?", אדם שאל את חווה, "וההוא רצה שנהיה כמו הקופים האלה, טיפשים." חייכתי לעברו.

"תודה לך!", הוא צעק לי, "אבל מי אתה לעזאזל?". חשבתי להגיד לו שאני מהעתיד, אבל ידעתי שהוא יסתבך עם זה, ולא היה לי זמן לשאלות מיותרות. ידעתי שהרגע הסתבכתי עם האחד והיחיד, ההוא שאין עוד מלבדו, ושאני חייב לברוח כמה שיותר מהר, כמה שיותר רחוק.

"אני...אממ... אני...". גמגמתי לו, " אני... אה, אני נחש. כן, בדיוק. נחש. זה מה שאני." הייתי מרוצה מהתשובה שלי. "תשמע, אני מזה ממהר, אתה יודע. הרגע הסתבכתי עם המנהל פה, ואני צריך לברוח לפני שהוא יתחיל לתחקר אותי מה קרה. אבל תספר לילדים שלך שהייתי נחש עם ידיים ורגליים, ובגלל מה שעשיתי כרתו לי אותם. ´על גחונך תלך´, ככה אמרו לי."

נפרדנו, ורצתי אל המכונה, הפעם לחזור למציאות.

***

יצאתי ממכונת הזמן שהייתה כעת בדיוק במקום בו היא עמדה מקודם, לפני שנכנסתי אליה לראשונה. הסתכלתי עליה. אז בסוף באמת לא שיניתי כלום אה?, חייכתי לעברה, והתחלתי לפסוע לכיוון האוטו שלי. בדרך, חשבתי שבאמת מבאס שלא שיניתי כלום. אח, איזה עולם נפלא הייתי בונה לנו פה. לא שיניתי את ההיסטוריה הטראגית. ניסיתי לנחם את עצמי שלפחות עוד יש לי סיכוי לשנות את העתיד.

שהייתי ממש קרוב למכונית, ראיתי חתיכת נייר על השמשה שלי. 250 שקל. רפורט.

הסתכלתי לאיפה שמכונת הזמן נמצאת. אולי רק עוד ניסיון אחד, רק עוד אחד...