לפתע דממה את העמק עטפה,
אף זיע פרח, עלעל.
עננים עטפו את עין החמה,
היום לפתע חדל.
ופרץ לו משב, דרך קרע ענן,
והפר את שלוות הדרורים.
רועדים נצמדו גוזלים אל אימם,
ריקים חצרות וכרים.
ובסתר מחילות חופזות חפרפרות,
את פתחי המעון לאטום.
וסוסים וסייחים בסתר אורוות,
ישוחו ראשם אל היום.
ופרץ עלים בחדווה יסתחרר,
עם המשב יעלוז יסתלק.
אזהרה הוא ישא לכל חי עץ ונר,
הכונו הסער דולק.
והאם את ילדה אל חיקה תאסוף,
האב מן הכר אליו חש.
חלונות כבר הוגפו, הדממה תעטוף.
עד הרוח תרעש ותגעש.
ואז עננים דמעותיהם שוטפות,
ומטר ישקה הכרים.
והאב ועדרו רגליהם טופפות,
אל הדיר יתכנסו עדרים.
ונחלים ישצפו בין חצרות ושבילים,
ונעורו ציץ ועלעל.
והתן ישאף ניחוחות הדרים,
ראשו ישא הוא אל על.
החצב את חיצו אל הרוח ישלוף,
כמתריס בצבעו הירוק.
ונחליאלי עליז, בזנבו אז יתפוף,
על זרועות ירדם התינוק.
והאב בגדיו נוטפים וקרים,
את דלת הבית יפתח.
והנר יהבהב, ופניו הכהים,
את שקו על הסף אז ינח.
את בנו יאסוף, בעריסה יכסו,
וישק האשה על מצחה.
תתעורר אז האם, אל ליבה תאמצו,
ידעה כי ישוב אל חיקה.
והבוקר יעור,"תכלת שמים אין עב".
האם את בנה שוב תחבוק.
וקרן שמש שובבה, תתגנב אל האב,
מיצועו ימהר ויחמוק.
ויתמלא אז הגן בפריחת חצבים,
נחליאלי זנבו מנדנד.
וריח חציר, ופעיית הגדיים,
והבית עונה לם כהד.
זכויות שמורות - יואל מצגר
תגובות