עת הזוהר נגע באביב חלומי,

מיהרתי החוצה לברוח.

ואבן על אבן טרח להביא,

כל עוד, כל עוד יש בו כח.

וזרע השדה לטוב ולטעם,

עת הסער צרח וחיזר.

אך ציפור נכריה

של עזות ושל כשל,

לא טרחה את שיבוליה לגדוע.

עופרי איילים

את ביתם כבר נטשו.

אביהם במרחב משוטט.

עת האם את זוגה בערבה תחפש,

ליבה הומה ורוטט.

איילים הרחיקו לנדוד,

ולמעלה בשחקים

הנץ שוב הבליח

דרכו בין שחרות עננים.

טרפו בין קני שבלים שוב ינוע,

עיני הטורף בו צופות.

וצילו על פני העמק

ירחף ללא זיע,

עד את טרפו ישיג וינקה.

ועולה העלמה מרחצתה הלילית,

זכה, נקיה, וברה.

בביתה העלם ימתין ויצפה

עד תתרצה, ותרצה. ותהמה.

זכויות שמורות - יואל מצגר.