שיר של לאה גולדברג, שנתקלתי בו עכשיו, בשיטוטיי בספר שיריה.. כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט..
אין לך זכות חנינה בעולם.
הכל הוכרע.
חלומותייך טובעים בים
ואת אומרת שירה.
[ליצירה]
.
הו.
מצטרפת אלייך [אם יש פוך לשנת חורף, אז אני באה].
*מתקרבת* שמרגישה זנוחה משהו.
אז מה אם יש לי משבר כתיבה?
אז מה אם הסגנון שלי הלך לאיבוד?
אז כבר אי אפשר לומר משהו?
עזבו, אני צומית במיוחד היום.
[ליצירה]
...
אגב, לי זה תמיד נראה כמו פרצוף... כזה: ּ_ּ
[ליצירה]
[ליצירה]
...
הכיף שבנסיונות? לא, אני דווקא לא חושבת ככה.. בעיני פחות נסיונות זה פחות צלקות, ויותר טוב. אבל אם היו נסיונות, וכבר יש צלקת, אפשר גם לנסות לראות מה קיבלנו מזה, ואיך זה עוזר לנו להמשיך.
וצריך לדעת שמה לעשות, רוב האנשים לא מתחתנים עם אהבתם הראשונה. לרובם יש נסיונות כאלה או אחרים, גישושים כאלה או אחרים, לפני זה. וצריך לדעת שבע"ה כשהשלם האמיתי מגיע, הצלקות אולי עדיין קיימות, אבל הן כבר לא אדומות וצורבות. הן דהויות כאלה, עדיין שם אבל דהויות.
לשכנע אותך שיש אהבה אמיתית? לא נראה לי שאפשר לשכנע בזה, אבל כשזה יגיע את תביני. וזה יגיע.
(אגב, לא הייתי ממליצה לשפוט זוגות אחרים מבחוץ. את אף פעם לא יודעת מה יש שם. ומה גרם לפירוק).
תגובות