שיר של לאה גולדברג, שנתקלתי בו עכשיו, בשיטוטיי בספר שיריה.. כמה הרבה אפשר להגיד בכל כך מעט..
אין לך זכות חנינה בעולם.
הכל הוכרע.
חלומותייך טובעים בים
ואת אומרת שירה.
[ליצירה]
..
אם הבנתי נכון, אז.. הזכיר לי אותי, פעם..
סוף השיר אולי באמת צריך טיפה שיפוץ- לא מבחינת התוכן, אלא הסגנון- משהו שם קצת לא משתלב...
ואודיה, אני אשמח דווקא לשמוע..
[ליצירה]
...
זאת היתה המשלחת שלי, רן (אלא אם כן עוד מישהי סיפרה לך שקרה לה כך).
זה היה או ש-45 בנות יידחסו בעזרת-הנשים הפיצית למעלה, ו-4 גברים יתפללו בעזרת הגברים למטה,
או ש(כמו שהרב הנדלר, רב המשלחת, החליט)הגברים יתפללו בקדמת עזרת-הגברים, בהפרדה מודגשת מאיתנו, ובעצימת עיניים- ואנחנו נתפלל מאחור.
וכשרצינו לרקוד באמצע קבלת-שבת הם יצאו החוצה כדי שנוכל.
לי אישית זה היה קצת מוזר, אבל זה היה חד-פעמי ובהתחשב בסיטואציה (וכמובן, לא היינו עושים ככה אם הרב הנדלר לא היה מחליט).
תגובות