עפו
פרחו לשמיים
דואות בשלוות מעופן.
עדת ציפורים דממה בין ערביים
מראה הזוג למולם.
בין סורג למכשולת מביטות העיניים
במשק כנף חרישי-
ונדם...
הנוצות הפזורות שהשאירו השתיים
אינן מכסות על יגונן שברונן.
לחפשם במרום השמיים
או לשקוע בתהום אדמה?
לחיות כבזמן מושאל
עד עת זמן המזמין נחמה.
ויודעים-
מאמת החיים.
מתהום ידיעה שנשכח כבר שורשו
ששתי ציפורי שנקטפו לחירות
מרעידות בתוגה את עומק כסאו.
נכתב באדר התשס"ג והוא לזכרן של שתי ציפורים מחיי שנקטפו באחת והשאירו אותנו עם הרבה נוצות וגעגוע.
תגובות