אבק זכרונות ורסיסים של ילדות,                      

נקברו בחולות שעזבנו.

ענן רגשות, ומאות של סודות,

נעלמו באדמה שהשארנו.

וזעם נורא עם גלים של חרון,

לאותם שהרסו וגירשו.

הם מחו אז דמעה מפנים נחושות,

ואותנו מאז הם נטשו.

ולאותם ששלחו רבבות קלגסים

לנפץ את נופי חינו,

שצחוקם היהיר, המתנשא והגס

עדיין צורם באוזנינו.

ואותם חילים ששפכו דמעות

כאילו חרב עולמם,

שהצהירו שקשה עליהם הדבר

כקריעת בשר מבשרם.

  הם שבו לחיות שכחו כבר מזמן,

  שאת חיינו רסקו לרסיסים.

  עכשיו הם יושבים בביתם המוגן,

  עם אשה ושלושה ילדים.

ואותם שויתרו על חלקי מולדת

ואת בתינו מסרו לאויב,

ודברו על החלטה קשה וכואבת

ולבם המלא בכאב.

  היום הם בחו"ל במלון מפואר,

  עם נהג ורכב שרד,

  שכחו הם ממנו, העולם נהדר

  ונוחה הכורסה במשרד.

ואנחנו נזרקנו, הושלכנו ככלב

לאסוף את שברי החיים.

הישוב התפרק ובתינו חרב,

על גבנו מקל נדודים. 

אין עבודה ואין פרנסה

מניין אנחנו חיים?

החזון התנפץ, הקהילה נהרסה

סתם כך ללא הסברים.

ואולי יש לסלוח לאחים אהובים

מסכנים, תינוקות שנשבו.

רחוקים מהאור של חיי אלוקים,

תורה לעולם לא למדו.

ואולי נסנגר על עושי האולת

אותם שהחליטו נגדנו.

אולי אך טעות היא, שגיאה מצערת,

הם רק חפצו טובתנו.

ואולי שנות אלפיים, ביסורי הגלות

ילמדונו לותר ולסלוח.

עם כל הכאב, העיקר האחדות,

ולפעמים האיפוק הוא הכח.

או שמא אסור, זה הקו האדום,

אם נתכופף עוד מעט נשבר.

המוסר הדרדר, נהפכנו לסדום,

דמנו אינו הפקר!

האם זה קרה מפני שעזבנו,

לא התנחלנו מספיק בלבבות,

או שמא מפני שלא נאבקנו,

 חמושים באבנים ומקלות?

האם התלבטות היא בין שכל לרגש?

מוכרחים להכריע עכשיו!

כי אם נשאר באותה נקודה,

יהיה קרבננו לשוא.