יושבת על כסא כלה,

עטופה בשמלת כלולות צחורה,

זר של שושנים מקיף את שערות

ראשה הנופלות גלים גלים.

נועצת מבט נחוש באופק,

עיניה תרות ומחפשות. מצפה לו.

לבה יוצא אליו, את שאהבה

נפשה מבקשים עיניה, מייחלות ומקוות.

רוחות המדבר משחקות בשיפולי שמלתה,

מנענעות את קווצות שערותיה,

זורקות בשמלתה את חולות המדבר,

לועגות לשגיונות אהבתה.

והיא, מתעלמת מקריאות התיגר,

ממשיכה לתלות עיניה באופק.

נהרות לא יכבו את אהבתה,

ומדברות לא יטשטשוה.

ויהי היום, ולאותו מקום,

נזדמן עובר אורח.

שלח בה, מבט תמה,

שאלה לפשר מעשיה.

"מחכה אני, לאהוב לבי,

בקרוב לכאן יגיע,

על סוסו הלבן, לארמונו נרכב,

ושם אהיה לו לאשה."

"ושמא שכחך," שאל האיש,

"הלנצח תחכי לו?"

והיא עונה:

"אף יותר מנצח, אחכה לו,

אף על פי שיתמהמה,

הוא לא שכח, הן לי הבטיח:

'וארשתיך לי לעולם' "

הלך עובר האורח

והיא נשארה עם חלומותיה.

גרגרי החול כבר קנו שביתה בשמלתה,

ועטרת השושנים החלה לקמול.

אך בעיניה עוד נותר, המבט המאוהב,

המצפה, המייחל, המתגעגע, הרוצה.

עברו ימים, ואל מקום מושבה הגיע זר.

רכוב היה על סוס מהיר,

ישיבתו גאה, מבטו יהיר.

"מה מעשייך, עלמה יפה?" שאלה למעשיה.

והיא עונה בלחש, אך בקול בוטח,

עונה בגו זקוף, אך עיניה על הארץ:

"מחכה אני, לאהוב לבי,

אשר לכאן יגיע,

על סוסו הלבן, לארמונו נרכב,

ושם אהיה לו לאשה."

"כמה זמן," שאל הזר

"את כאן על אם הדרך?"

"ימים רבים," עונה בשקט,

"ונפשי אליו יוצאת."

"אהוב לבך, בך בגד,

לבו אינו עמך,

ודאי מצא אהבה אחרת,

לכן אותך נטש.

עלי עמי, על זה הסוס,

נרכב לארמוני,

שם תהיי לי לאשה,

תחיי כמו נסיכה."

או אז הישירה מבטה, ענתה בקול בוטח:

"חדל לך מהבליך, מדוע תכזב?

איני רוצה הבטחותיך, חזור לעיסוקיך."

"נעירה טפשה," צחק האיש,

סטר על לחייה,

רכב משם בדהרה,

ממלא בחול בגדיה.

והיא לוחשת לעצמם:

"מתי תבוא, אהוב שלי,

לבי חושב להתפקע,

בטוחה אני בהבטחתך:

'ואהבת עולם אהבתיך'."

חלפו ימים, חלפו שנים,

והיא עוד שם יושבת,

פרחי הזר, יבשו מזמן,

קמטים כבשו פניה.

שמלתה הלבנה, מזמן שינתה פניה,

כולה כוסתה אבק וחול, והחלה להקרע.

ואף פניה כמו קדרו, קרני השמש השחירום.

שערות ראשה, שינו צבעם, מלאו פסים של כסף.

ורק עיניה, עוד נותרו, צעירות כמו בעבר,

ואהבתה עוד בערה לא נותנת לה מנוח.

ובלילות הארוכים, כשדעתה כמעט נטרפת,

עת חשה היא כמעט בודדת, לעצמה היתה לוחשת:

" וכי יכול הזמן לאהבתנו?

אהבתנו חזקה אף מהנצח בעצמו."

ובלילה אחד הם הגיעו, בני השטן.

לבושי שחורים. מלאי שנאה ורוע היו.

הם באו חמושים בזדון.

בחשק חייתי לכבות את אהבתה.

הם הכו בה בכל חלקי גופה ללא רחם.

הם צחקו באכזריות עת פגעו בה,

השפילו אותה, וחללו את כבודה לארץ.

הם תלשו את שערות ראשה, טנפו את שמלתה,

סרטו את פניה, משחיתים את תוי פניה היפות.

הם השאירוה פצועה ומדממת, מותשת.

קילוחים של דם זרזפו מגופה,

מכתימים שמלתה באדום,

מרוים את האדמה הצמאה.

אולם בני השטן לא הצליחו, הם לא יכלו לה,

אהבתה עוד בערה בתוכה באש ודם.

היא התרוממה מן העפר הרווי בדמה,

קנחה את הדם מפניה, ירקה את הדם מפיה

והחלה לצעוד.

את אהבתה לא ניתן יהיה עוד לעצור,

לא ניתו יהיה להלחם בה.

היא נעצה מבט נחוש באופק.

עיניה אינם תרות, אינם מחפשות עוד,

חדלו לצפות לו.

היא החלה לצעוד, גוררת את רגליה המוכות,

סוחבת את איברי גופה הדווים והחבולים.

היא הלכה ימים על ימים. חצתה מדבריות,

התמודדה עם שודדים וגזלנים,

חיות טרף ומחלות, רעב וצמא, חום וקור.

היא גמאה ימים ואוקינוסים

מטלטלת על ספינות רעועות, נקלעת לסופות וסערות,

רעמים וברקים.

היא עלתה וירדה,

מטלטלת בין גל לגל,

בין יאוש לתקוה.

היא שבה ולחשה:

"אם כך רצונך אהובי, להעמיד את אהבתי למבחן,

אני מוכנה."

פגעים רבים וטלטלות מרובות עברו עליה

עד שהגיעה לארמונו.

גופה הלך והתבלה, גוה הלך ושחח.

ויהיה היום, ותגיע לארמונו.

אך עוד מבחן אחד נכון לו לאהבתה.

סביב לארמון חומה ובשעריה שומרים.

בקשה להכנס, אך לא הניחוה.

"לכי לך, זקנה בלה," צעקו לעברה.

"אין בארמון מקום לדברים מלוכלכים כמוך."

והיא שומעת ושותקת. חושקת שפתיה.

הקיפה את חומת הארמון והחלה לעלות בחומה.

נאחזה בציפורניה ובשיניה. ירקה דם.

אמצה את כל גופה. מתחה את כל שריריה.

וגופה, כמו שב והתמלא מרץ נעורים.

סנטימטר אחר סנטימטר היא טיפסה ועלתה,

נפלה ושוב ניסתה,

נפלה ושבה וניסתה.

ולבסוף במאמץ על אנושי, גובל בטירוף

 הדעת והחושים, היא מצאה עצמה

 בצידה השני של החומה.

ומעבר לחומה היה גן.

ובגן שושנים רבות, וכולן יבשות וקמלות.

והיא ידעה כי לה חיכו השושנים כל השנים.

היא העבירה יד מלטפת על פני השושנים,

והנה כפלא, שבו השושנים לפרוח למגע ידה,

למגע  לבה, למגע אהבתה.

ואף היא שבה לפרוח כגן הארמון.

שחור פניה לא היה לה עוד,

פניה שבו ונעשו צחות וחלקות כימי נעוריה,

גוה שב והזדקף, קומתה חזרה וגבהה.

שערותיה שבו לרקוד בחן נעורים

סביב לראשה.

שמלת הכלולות שבה ונהייתה צחורה,

מבהיקה ביופי  שלא היה מעולם.

כתמי הדם בשמלתה פרחו ונעלמו,

ואת מקומם תפסו יהלומים.

זר השושנים חזר לחיים,

מדגיש את יופי שערותיה ואת נוי פניה.

ורק עיניה נותרו ללא שינוי,

אוהבות, מתגעגעות.

היא חצתה את גן הארמון,

אהבתה הגואה כמו אמרה לבקוע את גופה מבפנים.

הגיעה לדלתות הארמון, מאחוריהם נמצא אהוב לבה,

לו חכתה כל השנים, סבלה בדומיה, למענו.

ביקשה לפותחם, אך הנה אחותה,

עומדת בדלתות הארמון, אומרת לה:

" איך תבואי אל המלך, ואת לא נקראת אליו,

הן כל אשר יבוא אל המלך, אל החצר הפנימית,

אשר לא יקרא, אחת דתו להמית."

והיא, לבה חושב להתפוצץ.

נושאת עיניה קדימה, ופותחת את הדלת.

הן יודעת היא:

היא תשא חן וחסד בעיניו,

והושיט לה את שרביט הזהב,

  וחיה.