"זהו" אמר אלכס "גברת, סיימנו להוריד את אחרון הארגזים". אלכס מחכה בצד במעין ציפייה. שחף הסתובבה אליו "אאה..." עם ידה ממששת בכיסה, ומוציאה כמות גדולה של מזומנים "זה מה שסיכמנו עליו" אמרה ונתנה לו את השטרות.

אחרי שכל המובילים, עלו למשאית, שחף סופסוף לבדה בטירה החדשה. טוב אולי היו אלה רק שני מובילים, שהביאו את חפציה בטנדר, והטירה היא רק דירת שני חדרים, אבל זו דירה משלה וזה מה שהיה חשוב לה.

אחרי שעתיים של סידור, ניקוי ופירוק ארגזים שחף הרשתה לעצמה לשבת על כוס קפה. היא התישבה על כסא במטבח, חפנה את הספל בידיה והביטה סביב. הקירות היו מכוסים בחרסינה לבנה- תכולה יפיפייה, אך היה שם אריח אחד שתפס את עינה. שחף קמה ממקומה כשכוס הקפה עוד בידה והתקרבה אל הקיר שהיה מולה, ככל שהתקרבה האריח נראה יותר מופלא בעיניה, היא לא היתה בטוחה מה בדיוק גרם לה להיתפס דווקא אליו, אך דבר אחד היא ידעה יש בו משהו שונה. היתה זו סירת דייג קטנה שנרשמה באופן כה מופשט וכה עמוק גם יחד, תכלת על גבי לבן. גודלו היה שונה, וגם המרקם, טיפה גס לעומת הטקסטורה החלקה של שאר הקיר. היא העבירה אצבעה על קווי המתאר של הסירה...

כרכרות סוסים ברחובות, ריחות כבדים עולים מן השוק, ריחות הבשר, הדגים, התבלינים וגם האנשים הכל התערבב לארומה מופלאה של חיי היום יום. הרחוב הוביל היישר אל המים. סירת דייגים קטנה שטה לה, עוד סירה עוגנת בגדה השניה של הנהר שתי נשים עומדות ומדברות סל בידה של האחת. שחף מרימה את עיניה מחפשת צייר בצד השני של הנהר.

הטלפון מצלצל, טעות במספר, היא נזכרת שיש לה עוד הרבה עבודה בסידור הבית.

למחרת עבודה קשה הארגזים מתחילים להתרוקן, אבל העבודה של ריקון ארגזים איננה היחידה הרי שגם צריך לסדר הכל. היא הסתכלה שוב על הסלון, ´לא מתאים´ היא חשבה לעצמה ושוב הזיזה את הכורסה ´זו בטח כבר הפעם החמישית שאני מזיזה אותך... וכנראה שלא האחרונה´. היא נכנסה למטבח להכין כוס קפה, שמה מים בקומקום, וניגשה אל הקיר. מעבירה אצבעה על אריח הקיר המיוחד שלה...

הרחוב היה הומה אדם, עשירים ועניים כאחד, כל אחד ממהר לדרכו. אישה אחת צעירה בלטה מאד לעין, על ראשה היה חבוש לא אחר מאשר כובע גדול ואדום, היא הסתובבה באלגנטיות סביבה היו משרתים. שחף עקבה אחריה עד שפמלייתה נעצרה בבית מסיום ונכנסו פנימה. שחף העיפה מבט למעלה וראתה בית מול הבית שאליו נכנסה האישה. היא החלה לטפס עד שראתה דרך החלון את האישה.

שריקת הקומקום צרם באוויר. תקראו לה פרימיטיבית, אבל שחף אוהבת את הקומקום השורק על פני הנשלף. היא שתתה כוס קפה, קמה והמשיכה לעבוד עד הערב, מחר היא צריכה לחזור לעבודה.

אחרי חופשה קצרה  היא חזרה לגלריה, כולם קדמו אותה בברכה, שאלו אותה על הדירה החדשה. היא ספרה להם על הדירה החדשה, רק את הסירה הקטנה היא שמרה לעצמה. היא שבה הביתה בידיעה שיש עוד עבודה אבל היא לא התאפקה ונכנסה היישר למטבח. נגיעה בסירה ו...

היא עומדת ממש מול הבית שהייתה מולו אתמול, הדלת נפתחת ויוצא גבר משם, הוא ישר קולט אותה וקד קידה. הוא התקרב אליה, הושיט ידו לנשק ידה, "יוהנס ורמיר, את מוזמנת לקרוא לי יאן" הוא דבר הולנדית אך משום מה היא הבינה, היא לא ענתה רק הנהנה בראשה. "אני הולך לאמן אחד, תואילי בטובך ללוות אותי" שוב הנהון מצידה, והם יצאו לדרכם הם הגיעו אל בית קטן ואפרורי, יאן נכנס פנימה והיא בעקבותיו "מיטב חרסינת דלפט תמצאי כאן, ווילם, תביא לי שבעים אריחים" הוא הסתכל על שחף "יודע מה תביא לי עוד אחת". הוא נתן לה את האריח היא הביטה באריח שבידה....

דפיקות בדלת, "רק רגע" צעקה שחף, וקול ניתוץ נשמע מתחתיה, היא רצה לדלת, היה זה דין מהגלריה. "הבאתי לך צמח להוסיף קצת חיים לדירה, אפשר להיכנס?" "ברור" ענתה שחף וזזה מהדלת. הם נכנסו למטבח ועל הרצפה היה אריח שבור, דין התכופף והרים כמה חלקים. הוא העביר ידו על האריח.

"ממש נותן הרגשה של דלפט"

"אתה לא יודע עד כמה"