אז איך היה ראש השנה?
...היה
תפוח ודבש
רימונים סעודות מנוחה ותקיעות ועוד סעודה ועוד סימנים ועוד..
מה?
תפילה?
אה, זכור לי משהו...
זכורה לי תפילה אחת, ארוכה, עם זנב,
משהו פרהיסטורי..
זה משהו טוב, תפילה, נכון? חזק, מטהר כזה (אם עושים אותו נכון), עוצמתי. היו לי פעם כמה כאלה.
עכשיו?!
עכשיו התפקיד שלי אחר.
קוראים לזה "אמא". התפקיד הכי יקר בעולם! והילדים שלי? הכי מתוקים שיש. חולה עליהם.
הם המתנה הכי גדולה שיכולתי לקבל.
אבל מה...
הזנב... זאת אומרת, התפילה - קצת חסר. נקרא לזה, חלל ברוחניות. כמו לדרוך במקום. כמו לדרוך על הזנב של עצמך...
כי פעם היו לי ימים אחרים.
אותי לימדו שתפילה ועבודת ה' ובניין רוחני והתקדמות ועבודה שבלב ושאיפות רוחניות - - - הייתי בסרט הזה, של נפילה ותהום וייאוש שלא מדעת ואחר כך האור המבליח והחזרה לחיים - עץ חיים היא למחזיקים בה.
הייתי במדרשה, טבלתי בתורה ושמחתי בה. חייתי בנייה והתקדמות, עבודה נפשית, מעקב פנימי מתמיד. עולמות של נפש התחדשו והתגלו לי כל פעם מחדש, בטוב וברע, בתהומות השחור ובשמחת העלייה ממנו, במצולות היגון ובפסגות הרגש, בנפילה ובהתקדמות ובצמיחה, שלב אחרי שלב. תקופה מדהימה של היכרות מחודשת עם עצמי, של הנחת היסודות.
אבל זה היה אז, כשהייתי לעצמי.
היום - אני אמא. אמא מאושרת לשני ילדים מדהימים, ששמחה ומסופקת בחלקה, אך רק לפעמים תוהה - מה עם "ותן חלקנו בתורתך"? הרי יש לי עוד חלק אצלך.. וכולי חלוקה ומחולקת, אוהבת את מה שזכיתי ויש לי, אבל רוצה יותר. חסרה את הדיונים התוך-נפשיים האלה, הבלתי-נגמרים, את החפירה הבלתי-פוסקת פנימה, את התובנות החדשות והגילויים והנבירה שיוצרת יצירות חדשות.
אצלי כבר פסקה הנביעה. אם לא חופרים - לא מוצאים מים; אם לא מעמיקים, לא בונים בניינים חדשים. ולא יוצרים. ולא חשים את ה' בעבודה אמיתית עם עצמי ואיתו.
אני חשה שנפשי התרחבה, שגאה ורחב לבבי; אך העומקים נשכחו. כנראה שזה הולך ביחד. אבל קשה להשלים, כך בפשטות... כאילו חלק מעצמי הלך לי לאיבוד. חלק שהכרתי כל כך טוב.
מרגישה כמו שוקולד מריר - מצד אחד מתיקות ושמחה, אבל יש איזו נגיעה של מרירות, משהו עדין, לא תמיד מודע ומורגש,
אבל במיוחד זה מורגש
כשמתחילים מחדש
עם התפוח בדבש.
ניפגש בבית הכנסת, בעוד 10 שנים... :).
תגובות