"מה הקודקוד שלך?" הוא שואל אותי. "מה הקודקוד שלך?"

לא נאה לו לחשב בעצמו, לאידיוט.

אז הוא בחמש יחידות, אז מה?

עד כדי כך לא לרמתו?

אבל אני אשתוק, כן, כן, אני אשתוק. והוא ייחשב לו לבד, את הקודקוד, ויודעים מה? הוא גם יציב בי את הX כדי למצוא את הY, כן!

המקסימום שאני אגלה לו, זה שיש לי נקודת מקסימום. לא יותר. לא משלמים לי על זה, זה התפקיד של הפרה הזו, על השוקולד, עם "הפסס פסס, שתיים בית" שלה. גמכן ג'ובניקית, מקבלת פול משכורת על ללחוש לתלמידים תשובות ככה סתם. ביג דיל. בשוק הפרבולות אפשר רק לחלום על משכורות כמו שלה. שישאל אותה, את הפרה הארורה הזו. אני מוחה על זה, וזין על כולם.

שייכשל במבחן מצידי. אם פרבולות הוא לא פותר, מה יהיה עם סדרות? אידיוט, פשוט אידיוט. הסבתות שלי לא חלמו על כאלה בסיוטים הכי גרועים שלהם. כלכך קשה להשוות כדי למצוא את הX על ציר הסימטרייה שלי? זה דבר כלכך פשוט, לעזאזל, כל-כך.

את נקודות החיתוך הוא מוצא בלי בעייה, החכם הגדול. מנתח אותי ואת כל חלקיי במשך חצי שעה, ורק מקלל. אני רוצה לראות עוד דבר אחד שמוכן לעמוד בתנאים האלה. לזה קוראים שוויון? דמוקרטייה? מה אני, שפחה?!

כל הזמן מעירים לי שאני יללנית, שיש לי תמיד פרצוף עצוב. ומה אני אשמה שיש לי נקודת מקסימום?

"את תמיד שלילית", אה, יופי, ואני אשמה בזה, נכון? אני אשמה שהמורה הארורה שכתבה את המבחן שמה לי מינוס כמקדם לX במעלה השנייה. נראה אותה חייה עם בכי תמידי ולא מפתחת קמטים!