הולך הרועה בשבילים ומחלל

בין סלעים לטרשים בורחת לו כבשה קטנה

הרוח הנושבת מלטפת את שערות ראשו ושערותיה של כבשתו.

בחיפושיו אחריה, הוא פוגש בכבשים אחרות,

כבשים אבודות אחרות,

אך בעודו מביט אל עבר המעיין, מקור מים חיים,

מתגלה לו לפתע כבשתו השובבה.

הוא רץ אליה, רומס בדרך עשב,

מדלג על פרחי בר,

כבשתו נשארת נינוחה, שותה מן המיים בשקיקה.

הוא מגיע עדיה,

יש בו חוש של פחד להפריע לה ממנוחתה.

וכך הוא נשאר שם עומד,

היא שותה,

הוא מחלל

והרוח הנושבת מלטפת את שערות ראשיהם

של מנהיג

ושל

עם ישראל.