אני שוכח את הכח של הנצח האבוד,

אני רוכן על שדה של ירח לבן.

דואב את כאבם של עזובי האהבה,

מנסה לחדור מבעד חומתם.

דמעות של מתכת יוצרות את הגדר,

שאף אדם לא יוכל לעבור.

אחרי השער הנעול והנטוש,

ניצבת נערה המחכה לאביר.

שיבוא על סוסו הלבן,הצחור,

יחבק בחום מסתורי ואוהב.

ימחה את טיפות הקריסטל הכחולות,

ירוקן את ראשה ממחשבות האיבה.

שפוגעות בליבם של סתורי הפנים,

ששבתה את עינם בדממה הדוקה.

מתנתק מהמציאות האין סופית של החיים,

מנסה להתעלם מיופייה הקסום.

בדמי אשבע לה שלא אתאהב,

כי רק בראשי אני מרגיש האהוב.

חולם אחריה ביום ובליל,

בצלילות הנפש לא מצליח לחשוב.

את חומות הכאב נלחם להסיר,

כי רק כך אוכל אותה לאהוב...