שלושה חברים ותיקים יושבים בבית קפה. נניח שבית הקפה בתל אביב. נניח שהוא כשר.
נניח שאחד צייר, אחד דעתן ואחד כותב שירים. נניח שהוא משורר.
שלושה חברים ותיקים יושבים בבית קפה תל אביבי כשר. ניגש אליהם המלצר ושואל אותם מה הם רוצים להזמין. נניח שהצייר והדעתן מזמינים שוקוצ´ינו והמשורר מזמין הפוך גדול.
נניח שיש חפיסת נובלס וגפרורים על השולחן. נניח שיש גם מאפרה וטבק של דראם ונייר גלגול ומצית.
נניח שהחבר´ה האלה דתיים. סקרנותו של המלצר, שנניח שהוא חביב, מתעוררת בגלל הכיפות שלראשיהם. המלצר שואל את החבר´ה למעשיהם בחיים בכלל ובתל אביב בפרט. נניח שהמלצר מבין שאחד מהם צייר והשני כותב, נניח משורר. נניח שמהר מאוד הוא מזהה גם את הדעתן.
המלצר מגיש את המשקאות החמים ומציג את עצמו לבקשתם. הוא לומד פסיכולוגיה ועכשיו הוא מתמחה. נניח שהוא פסיכולוג.
הצייר זורק משהו על עמונה. נניח שאף אחד מהנוכחים בבית הקפה לא מעוניין לדבר על הנושא הזה. הפסיכולוג עונה תשובה א-פוליטית שלא אומרת כלום והשיחה מתגלגלת למחוזות אחרים. נניח, פסיכולוגיה.
הדעתן מספר שהוא מאוד מתעניין בנושא ושהוא חושב ללמוד אותו. הפסיכולוג מתלבט אם לספק לדעתן טיפים כי הוא כאן המלצר.

הפסיכולוג מפזר מעט טיפים לדעתן והשיחה גולשת למחויבות חברתית ואחריות. הצייר חושב על אהובתו והמשורר חושב שהוא יכול להיות מקרה מאוד מעניין למחקר פסיכולוגי. נניח שהמשורר לא אומר את זה כי הוא מניח שזה לא יתרום יותר מדי לשיחה. הצייר ממשיך לחשוב על אהובתו אבל גם הוא לא משתף במחשבותיו כי כמה ימים בודדים לפני כן זרקה את המשורר איזו מישהי מחושבת.
השלושה הם חברים מאוד טובים והם מנסים לעודד זה את זה ברגעים קשים. נניח שהפסיכולוג מאוד מתרשם מהחברים.
המשורר מנסה להסב את נושא השיחה. הוא מדבר על אומנות מגויסת ומזכיר איזה ספר של אהרון מגד. הפסיכולוג אומר שהוא התעסק באומנות פלאסטית בעבר ואף התקבל לבצלאל, אבל החליט לנטוש את העיסוק הזה לטובת הפסיכולוגיה. הצייר אומר שאין בזה כל כך פרנסה והמשורר אומר שהוא לא מבין איך אפשר ליצור מבחינה רגשית כשמתפרנסים מאומנות. נניח שבינתיים הדעתן רושם לעצמו כל מיני דברים. נניח שהשיחה הזאת מגיעה למבוי סתום כשהפסיכולוג והצייר מסכימים שצריך למצוא את האיזון. נניח שהמשורר מיואש.
בבית הקפה מתכוננים לסגור והשלושה עוזרים לפסיכולוג להרים את הכיסאות. נניח שהם לא חושבים על קידוש השם באותו רגע והם סתם אנשים טובים. הם משאירים טיפ למלצר ונוסעים.
בדרך הם שומעים בטייפ את "יהיה טוב" של דיויד ברוזה.
הדעתן חושב "ויהיה טוב, יהיה טוב".
המשורר חושב "לפעמים אני נשבר".
הצייר חושב "והלילה, הו הלילה, אִתָּךְ אני נשאר..."
אחרי זה הם עוברים למאיר אריאל. הם מחליטים שזה רגע מתאים לעצור לקפה. נניח שיש דליפה בגזיה והמים לא מספיקים לרתוח בשביל קפה. הצייר שם עלים של מרווה בפינג´אן והם שותים תה מרווה.
נניח שזה יכול להיות אחד הרגעים המאושרים והמיוחדים.
כך הדעתן והצייר מנסים לעודד את זה שחושבים שהוא כותב.
המיואש אומר להם בקול חנוק "תניחו, תניחו לי!!" ונופל על צוואריהם.