יום רודף יום, ושבוע

רודף שבוע. השעון מתקתק,

תיק-תק, תיק-תק, תיק-תק,

לפי הקצב הפנימי, לפי קצב

פעימות ליבי. הקצב משתנה

לכדי דממה צלולה, אשר כמי

מעין משפתך בשכשוך עדין,

קצבי, איטי ולא מציאותי.

עיניים אחרות מתבוננות בי

בפסיעתי, בדיבורי, בשתיקתי,

ידיים מושטות ורק בריקנות

הן מתמלאות. כל מגע  זר כמו

כוויה על בשרי, לבבי כמספר

הב"תים במילה, נחלק לשניים;

כמה ונזהר, נפתח ונסגר...

אין כבר מילים לומר את שיש

לי, איני רוצה לחלוק עם איש דבר.

הריקנות היא רק שלי – בינתיים? –

ולליבי טרם מצאתי את המרפא.

וגם כשלב אחר אליי כמה,

אני מתמוססת מול עיניו כערפל,

לא מסוגלת – לא יודעת – לא אוהבת –

רק נמסה אל תוך עצמי, עד ריקנות.