הצדיק הבחין בעצבות ובחולשה שאפפו את האיש העומד לפניו. לא היה זה אותו הגביר של העיירה המקרין עוצמה ובטחון.
עשיר הגון היה ובכל פעם שהצדיק פנה אליו – נענה ברצון.
הצדיק האיר לו פנים, עם זאת פנה אליו גלויות: "נראה שדברים אצלך אינם כשורה".
"אכן" השיב הגביר ונראה היה שאין לו כוח אפילו לספר את צרותיו. הצדיק המתין בנחת.
"אין כלום" המשיך הגביר בקול חנוק "אין כלום – רק חובות, הנושים עוד לא יודעים... וכיצד אוכל לפרוע? זאת גם אני לא יודע" הוא נשם עמוק "רבי", עיניו היו לחות "האם אני יכול להמשיך ללבוש את הבגדים היקרים הללו? להחזיק את המרכבה? להתגורר בבית המרווח שלי?". הוא התבונן באביונים העלובים שהמתינו סמוך "רבי, אני לא שונה מהם, אין לי זכות לחיות אחרת מהם!".
הצדיק עטף בידיו החמות את ידיו הרועדות של הגביר, כמבקש להעביר אליו מעט עוצמה ובטחון: "אל תמהר, הקב"ה משפיל אף מרומם. די לך ביסורי שמיים, אינך צריך להוסיף מעצמך. תשתדל לקבל את הדברים באמונה. הכל מאת ד´ – עלייתך היתה מאת ד´, ירידתך מאת ד´ – וכל מה שיבא בעתיד – מאת ד´. המשך בדרכך וקוה אל ד´. גם עתה, הפקד בידי סכום, ולו קטן, לצדקה, תמיד, בכל מצב, עלינו לזכור שאנחנו מקבלים ונותנים".
כעבור זמן, כשמופיע הגביר הוא מספר על התאוששות מהירה, הוא מודה לצדיק על העצה והברכה שסייעו לו לשוב ולעמוד על רגליו. הפעם הגביר מפקיד בידיו סכום כסף הגון. בפנייתו ללכת, מעכב אותו הצדיק: "בפעם הקודמת הצעת שתצטרף אל האביונים האוכלים על שולחני, אז סרבתי, אבל היום הייתי דווקא מבקש ממך לעשות זאת. אנא, לבש בגדים פשוטים שלא להתבלט ביניהם, המשמשים שלי יסייעו לך". הגביר המום, אבל לעולם לא יסרב לצדיק.
בלבוש עממי פשוט, הוא לא שונה מהאחרים והם מתנהגים אליו כאל אחד מהם: הוא זוכה לחיבוקים חבריים וגם לדחיפות. היה מוכן לוותר על האוכל, אבל מבטו של הצדיק מבהיר לו שאין ברירה.
יותר מכל מטרידות אותו מחשבות: "מדוע? מה הצדיק רוצה ממני? האם זה עונש על משהו?"
מתוך הירהורים הוא נקרא אל הצדיק: "אתה תוהה מדוע דרשתי ממך לשבת כאן, עם כל העלובים הבאים אלי? רציתי שתראה שיש לך מה לקבל מהם. בעזרתם תוכל לתקן את הדבר הנורא שהוצאת מפיך אז, כשהיית אצלי בתוך הנפילה שלך. אתה אמרת "אין כלום". יהודי לא אומר "אין כלום". הנה כל היושבים כאן אצלי, מה יש להם? פרנסה ודיור אין לאחד מהם, לחלק גם אין משפחה. עם זאת הם יושבים כאן, זוכים לקורת גג, למעט מזון, לבגד, לא מהודר אבל מגן מפני חמה וצינה. האם אין להם על מה להודות? תשאל אותם!
סיים הצדיק: "בחג הסוכות. גולים אל מקום ארעי. עוזבים את היציבות והבטחון של הבית, הסדר והרווחה. מתישבים בסוכה כדי לזכור שהבית – הכסף והרכוש שמעניקים לאדם כח ובטחון, יכולים תמיד לאבד. אבל גם אז לא נגיד "אין כלום", הסוכה היא הבטחון בד´. לא הבטחה שהוא יבנה לנו בית ויעניק לנו רכוש, אלא הכרה שהקירבה לקב"ה היא, רק היא היציבות והבטחון המלאים – יותר מכל בית או רכוש".