אבן ומקל שבור
נווה דקלים לילה שלפני הפינוי. חנה ופנינה יושבות על מדרגות בית הכנסת, השעה מאוחרת, שקט מוחלט מסביב.
פנינה: אני התיאשתי.
חנה מחבקת את פנינה: אפילו חרב חדה מונחת על צוארו...
פנינה: החרב כבר לא מונחת, החרב פוצעת.
חנה: הכל תלוי בנו, שכחת שהרב הבטיח ש"היה לא תהיה"?
פנינה: אני כבר לא מאמינה, מחר יסביר לנו שזו היתה תפילה אבל לא הבטחה...
חנה: הכל תלוי בנו – אם נאמין ננצח, אם נתיאש – נפסיד! אנחנו חייבים להאמין, להאמין, להאמין! אתמול דברתי עם אחי. בישיבה הסבירו לו שזה נקרא אתערותא דלתתא – אם אנחנו כאן, מאמינים בבטחון מלא, זה מביא את ברכת השמים. אנחנו לא צריכים לעשות הכל, רק לבטא את כל היכולת שלנו לפעול – השאר יבוא מלמעלה אתערותא דלעילא. תראי פנינה – הכל נקבע בשמים, כל הצבא והשוטרים, כל הדבורים של הממשלה, הכל רק נסיון, אם נכנע למציאות או נדבק באמונה – אם נדבק באמונה: ישועת ד´ כהרף עין!
חנה ופנינה נרדמות מחובקות על מדרגות בית הכנסת...
בקר מאוחר, חנה ופנינה בתוך בית הכנסת יחד עם המוני צעירות. שרות ומתפללות בדבקות: "תפילה לעני כי יעטוף ולפני ד´ ישפוך שיחו, ד´ שמעה תפילתי ושועתי אליך תבוא, אל תסתר פניך ממני ביום צר לי הטה אלי אזנך ביום אקרא מהר ענני..." חוזרים על המילים והמנגינה ללא סוף.
פנינה שומעת לפתע את הדברים אחרת, הפסוקים מסתימים בסימן שאלה:
תפילה לעני כי יעטוף? ולפני ד´ ישפוך שיחו?
ד´ שמעה תפילתי? ושועתי אליך תבוא?
אל תסתר פניך ממני ביום צר לי?
הטה אלי אזנך? ביום אקרא מהר ענני?
היא מתיישבת במקומה, בוהה בחברותיה העומדות ומתנדנדות בדבקות – היא כבר לא חלק מהן...
חנה לא נמצאת עם עצמה, כולה נשמה, כולה רוח. היא מרחפת בעולמות עליונים, מבקשת את המשיח – "היכן אתה?" היא קוראת, "גואל" היא זועקת, "אם לא עכשיו אימתי?". לרגעים נדמה לה שהיא הצליחה להתנתק מהדאגה, מהחשש, היא שרויה בעולם עליון של שלווה ובטחון. נדמה שאם רק תבקש, תוכל להשאר בעולם העליון, היא אינה חייבת לחזור לשם... אבל היא רוצה לחזור, להגן ולשמור על המקום שכל כך יקר לה...
המולה נשמעת מרחוק. דבריו של יהושע "קול ענות אני שומע" עולים באזניה – חוש פנימי מפיל אותה לחרדה, תחושת איום נוראה. היא מבקשת להשאר עם עיניים עצומות, לא להפרד מהעולם השלו בו היתה זה עתה... היא מסתחררת ומועדת.
"חנה, חנה, הכל בסדר?" היא מזהה את קולה של פנינה, חנה מבינה שאינה יכולה להמלט מהמציאות, היא פוקחת עיניים, מוצאת עצמה שוכבת על אלונקה בצל עץ, פנינה לצידה, מרטיבה לה את המצח בדאגה... חנה מנסה לחייך: "הכל בסדר, כנראה התרגשתי יותר מדי, זה בסדר פנינה, אני מעדיפה לנוח כאן, את לא חייבת להשאר". פנינה מבינה ומתרחקת.
חנה רואה שכולם מתרכזים באוטובוסים, המקום שלה מאפשר לה יותר חופש פעולה. חנה קמה בחשאי, מסתלקת אל מאחורי בית הכנסת, מוצאת מקום מוסתר. היא מחפשת בסביבה עד שמוצאת ענף ארוך, נוטלת אותו בידה, מביטה לשמים ולוחשת: "חוני איש צדיק – כשישראל פונים אליך אתה מושיעם, למדני את סוד התפילה... (בדמעות) אני חייבת לעצור זאת, כבר שבועיים אני מתפללת כמעט ללא הפוגה... עזור לי, עזור לי ממקומך, עזרני ממרומים..." חנה נוטלת מקל ארוך ומנסה לסמן עיגול סביבה, לוחשת: "נשבעת אני בשמך הגדול שאיני זזה מכאן עד שתרחם על בניך" המקל שלה נתקל באבן שטוחה ורחבה, היא לא מצליחה לסמן עיגול שלם. היא מרגישה לא נוח כשהמקל נתקל באבן: "חוני עג עוגה, אני לא מצליחה להשלים את העיגול" מנסה לעקור אותה עם המקל, נועצת את המקל מתחת לאבן ומנסה להרים ולדחוף אותה, המקל נשבר. היא מתכופפת מרימה את השבר, מחזיקה את שני השברים, מהרהרת: "כמו יחזקאל: עם עץ יהודה ועץ ישראל". תחילה מנסה לאחות אותם, אחר כך מחזיקה אותם בשתי הידיים, נושאת מבט לשמים – מנסה להבין מה אומרים לה בכך... מתקרבת אל האבן, מנסה לעקור אותה בידיים... לפתע רואה עוד זוג ידיים מולה, מהצד השני, החיצוני, של העיגול, מצטרף ומסייע לה לעקור את האבן. הפנים של חנה מתרוממות לראות מי זה מסייע לה. לפני שהיא רואה פנים היא רואה מדים, דרגות ולבסוף פנים של קצינה, נערה עדינה במבט אוהב, המסיעת לה לעקור את האבן. המבטים נפגשים, האבן נעקרת, הקצינה מוסרת את האבן לחנה, שתיהן מסייעות זו לזו לקום.
חנה: "איך הגעת אלי?"
הקצינה: "רציתי למצוא משהו שאשמור לי למזכרת מהמקום הזה שכל כך יקר לכם, ומהיום גם לי. ראיתי אותך, חשבתי שאולי את מנסה לעקור את האבן כמזכרת מביתך – מבית הכנסת שלך..."
חנה: "אני, אני" מנסה להתנער מבלבול "את צודקת, האבן באמת קשורה לתפילה שלי כאן... את יודעת, האבן הזאת היא עבורך, היא תהיה המזכרת שלך מבית הכנסת שלי..." חנה נגשת אל העיגול אוספת את שני חלקי המקל השבור, הקצינה מביטה בה בתמהון, חנה מסבירה "את בטח לא תביני אבל המזכרת שלי מכאן, מבית הכנסת, מהתפילות, אלו שני שברי המקל הזה..."
תגובות