מהשלומךאיךהלימודיםנעלייםחדשותאיזהיופי! נוישמישהוטובלאצריךלמהרבדיוקחשבתיאולי… ואני מחייכת, מהנהנת, משתתפת ונזכרת בחתול שראיתי אתמול. הוא ישב במרומי עגלת האשפה וסקר את סביבותיו במבט חתולי מקנטר. מצמץ וניגב את חוטמו בכפותיו, כשהוא נזכר בימים הרחוקים, כשהיה גור חתולים והצטנף עם אחיו ושלש אחיותיו על יד אמו, מחפש פיטמה ומאזין לה מספרת להם סיפורים על בני דודיהם מאפריקה המשוונית. גדולים, מבריקים, גאים ומהירים כמכוניות, אימת העדרים, מלכי הערבות הצהובות. והנה, גם הוא, נצר לאותן משפחות חשובות, חשוב לא פחות, מולך בחדר האשפה. רק אתמול עלה בידו לצוד ציפור קטנה. מובן, שלא היה נזקק לכך לולא קשרו בני האדם את השקיות חזק מדי אתמול. רצוי, באמת, להעיר להם על כך בהזדמנות, הרהר ולקלק את כפתו, התמתח, ופסע בצעד עצל לפינה שטופת שמש, לנמנם קצת, כפי ששמע בסיפורי ילדותו הרחוקים שעושים בני דודיו הפראים, בשמש הקורנת, רחוק כל כך. וכמו החתול שהולך לבדו של סבא קיפלינג, לא היה לו אכפת משום דבר ומאף אחד. הוא באמת האמין במלכותו הבלתי מעורערת, הוא ידע שכשהוא מרשה לילדי האדם ללטף אותו הוא עושה עימם חסד גדול, והם אלו שצריכים להודות לו. והתלבטתי אם לקנא בו או לרחם עליו, או סתם ללכת הצידה ולבכות קצת. אז הלכתי לפינה, ובכיתי קצת, וניגבתי את הדמעות, וחזרתי, להמשיך לשחק בלהיות.