כשיאמר אלי:
"הגמיעני נא",
ארוץ אל באר מים חיים
לשאוב נחמה.
את כדי אמלא
ואטה על שכמי
להרוות צמאונו
וצמאון עתידי.

על עין המים
ניצבת, מביטה -
לא רחמנית, לא גומלת חסדים.
האוכל להשקות את האיש
ולשאב לגמליו הזמומים?
הנה רבקה מתרוצצת,
דולה ומשקה
והעבד את שני הצמידים
עונד על ידה.

ואני - לא כרבקה אתרוצץ,
עוד כדי בידי,
מהססת,
דודי חמק עבר
ונפשי כבר יודעת מאוד -
לא ממך יצאו
ביישנים, רחמים.
הן בניה יהיו
גומלי חסדים.

ובשצף המים נסוגה אחור
ומי המלח עוד צורבים בגרוני.
קמתי אני לפתוח לדודי
ועתה - מה רב צמאוני.