"אבא, יותר גבוה... תנדנד אותי יותר גבוה!" "אלעד, שלא תעז!" צעקתי לעבר בעלי וילדנו "תעשה לי טובה תוריד אותו מהקטע המצ'ואיסטי הזה... נדנד אותו כמו שצריך. חסר לי שהוא יפול. "אבל אמא" עידו הביט בי בעיניים מתחננות "זה לא שווה שזה לא גבוה... מה אני בת?" "נכון, מה הוא בת?" החרה החזיק אחריו אלעד והביט בי במבט שובב "אל תדאגי, תמרי, אני משגיח עליו" הספיק לומר לי וחזר לנדנד במלוא המרץ. אני, כמובן, לא ממש נרגעתי אבל המשכתי להביט בשני הגברים שיש לי בבית, שאיכשהו נראו לי עתה בני אותו גיל... זה מנהג קבוע, לצאת לגן השעשועים בשעות אחר הצהריים יחד. מה שנקרא קוואליטי טיים. רק שלשמחתי, בעלי היקר לא מתייחס לזמן הזה כאל כורח המציאות. הוא אוהב את הילד הקטן שלנו ומאושר מכל שניה במחיצתו. תצחקו אבל זה בדיוק מה שחלמתי עליו. איש שאוהב ילדים אהבת נפש. תגידו שהרוב השפוי אוהב ילדים, אבל אני תמיד חיפשתי מישהו שא-ו-ה-ב ילדים ומוכן להיות ולעשות בשבילם הכל. כזה הוא אלעד שלי. פגשתי אותו דרך מודעה בעיתון. הפילם הזה, של הזיכרון, החל לנוע מול עיני וברקע שמעתי את צווחות החדווה של עידו... בית קפה נידח בערב גשום. בדיוק כמו שאני אוהבת. קפה על בסיס חלב ואני לוגמת באיטיות מן הספל ומביטה החוצה לעבר טיפות הגשם הניתכות על הרחוב ועל זגוגית החלון. יצאתי מהעבודה בלי מטריה והייתי חייבת למצוא מפלט מהגשם. "קפה וונסה" הפינתי היה פתרון מצויין. מלבדי ישב שם זוג נוסף שמזג האויר עשה רק טוב למערכת היחסים בינהם. היה מביך להביט בהם אז התחלתי לעיין בעיתון זנוח שהונח על שולחני לא מכבר. ריפרפתי בעיני על הכתבות. קוראת - לא קוראת. ופתאום ראיתי מודעה פינתית, כמעט בלתי נראית, במדור ה"מחפשים קשר" (איך הגעתי לשם?) בעידן של אינטרנט ותקשורת להמונים מחפש מישהי שמתגעגעת לריח של מעטפה ובול. אם בא לך לחלוק תחושות וחוויות אינטלקטואליות, את מוזמנת לכתוב לת.ד 576 ירושלים חזרתי לעיין שנית בתוכן ההודעה ההיא והחלטתי שאני אינטלקטואלית מספיק בשביל לעניין את האלמוני. העתקתי במהירות את הכתובת ולאחר השארת טיפ למלצר האדיב יצאתי לרחוב הגשום במרוצה כשאני לא יודעת אם מה שגרם לדחיפות הזאת הוא הרצון להתיישב ולכתוב לזר המסתורי או ההתגפפויות היותר אינטימיות של הזוג המאוהב בבית הקפה. טיפות הגשם היכו על פני והגעתי לדירתי רטובה עד לשד עצמותי וחסרת נשימה. לאחר מקלחת רעננה התיישבתי לכתוב. חשבתי שזה יהיה מסובך לכתוב למישהו שאני לא מכירה אבל המילים זרמו מתוכי. שוצפות. קולחות. סיימתי בשלוש לפנות בוקר ואת ששת עמודי הפוליו הכנסתי למעטפה שכתבתי על גבה את הכתובת. יכולתי להדפיס, אבל נראה לי שהיה בבחור אנטיגוניזם לכל מה שמזכיר מודרניזציה... וגם תמיד אמרו לי שיש לי כתב יפה. תיבת הדואר שלי זכתה לביקורים תכופים יותר מצדי בשבוע לאחר מכן, עד שבוקר אחד בדרכי לעבודה מצאתי מעטפה ירוקה מונחת בתיבה. לא התאפקתי וקראתי את מכתבו באוטובוס. הוא כתב הרבה ועם זאת לא כתב כלום. לא ידעתי מיהו, מה עיסוקו או גילו. כלום. אבל מכתבו היה נעים ומעניין והשרה בי תחושות של רוגע. כמובן שירדתי מהאוטובוס שלוש תחנות לאחר היעד הקבוע... כארבעה חודשים התכתבתי איתו. אפילו את שמו לא היה מוכן לומר לי. קראתי לו "אלמונימי" ובמכתביו אלי הוא תמיד פתח ב"תמרי יקרה". את המכתבים שלו קראתי בשקיקה. כתיבתו הייתה קסומה. ראיתי את המראות שתיאר. טעמתי את הטעמים, הרחתי את הריחות. חשתי את התחושות שחלק עמי ועם זאת - לא ידעתי עליו דבר. מצאתי עצמי הוגה בהקיץ אודות בחור (?) שאיני יודעת עליו דבר. לילותי נצבעו במילותיו. "אני רוצה לפגוש אותך" חתמתי יום אחד את איגרתי. במכתב הארוך הבא שלו הוא כתב, כרגיל, בצורה מרתקת על כל מיני דברים אך להפתעתי הייתה הסיומת "לגבי בקשתך... אני מסכים". --------------- המשך יבוא :)