ספר ויקרא פותח בעבודת הקרבנות. נחלקו הדעות בין הוגי הדעות הידועים בנושא הבנת טעמי הקורבנות. י.ליבוביץ מציין שלוש גישות בנושא הקורבנות (שבע שנים של שיחות על פרשת השבוע) :

• הגישה המוסרית-מתקנת: הרואה בקורבנות סמל ,וכל עבודה הקשורה בשחיטת הבהמה המוקרבת אמצעים מוחשיים להעלות בתודעת האדם את ההכרה הגדולה שהוא למעשה אינו אלא בשר ודם העומד לפני ה', וכל אותן פעולות הנעשות בקורבן, כמו שחיטה , הפשטה, התזת הדם ושריפה ראויות היו שתיעשינה באדם המקריב בגלל חטאיו ולכן נועדו לשבור את רוחו הגאה ןלהביאו להכנעה בפני בוראו.

• גישת הרמב"ם וספורנו:הרמב"ם אינו רואה בעבודת הקורבנות שום משמעות חיובית דתית והיא נועדה להיות תריס בפני עבודה זרה .לאדם יש נטייה חזקה לעבוד עבודה זרה באמצעות הקרבת קורבנות ולכן כאמצעי בלימה לעבודה זרה ה' ציווה להקריב אליו את הקורבנות .דבריו של הרמב"ם קרובים ביותר לפשט המקרא שהרי בצורה ברורה ביותר אמורים הדברים בתורה בהקשר להבאת הקורבן אל אוהל מועד:"למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר היו זובחים על פני השדה והביאום לה' אל פתח אוהל מועד אל הכהן וזבחו זבחי שלמים לה' אותם.....ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר היו זונים אחריהם".ספורנו טוען כי כל עבודת הקורבנות אינה מכוונת לקירוב האדם אל ה' אלא לריחוקו מעבודה זרה.מצוות הקמת המשכן והקרבת הקורבנות באה לאחר חטא העגל וכדי לתקנו.עם הקמת המשכן בעקבות חטא העגל , חלה ירידה במדרגה של השראת השכינה מכוון שרק שם היה מותר להקריב קורבנות בעוד שלפני חטא העגל כל מקום שיש בו עבודת ה' נקרא בית אלוקים.

• גישת הרמב"ן:הרמב"ן רואה בקורבנות משמעות חיובית וקבלית אשר באמצעותה האדם מתעלה ומתקרב אל האלוקים.הוא מתנגד לגישת הרמב"ם ורואה  בה פיחות במקדש ובעבודת הקודש בו .ולראייה הוא מביא לדוגמה את קורבנות הבל ונח שהביאו לה' כשלא היה בעולם שום עבודה זרה.

שלושת הגישות אלו,למרות הניגודים שבינהם, רואים בקורבנות אמצעי בלבד לעבודת ה' ולא מטרה .ויש לזה סימוכין בדברי הנביאים אשר התריסו כנגד המגמה לנתק בין אמצעי הקורבנות לבין המטרה שלהן: תיקון נפש האדם . שמואל הנביא מוכיח את שאול המלך על אי ציותו לקב"ה:"החפץ לה' בעולות ובזבחים כי שומע בקול ה' הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים(שמואל א ט"ו,כד). כך גם דברי הנביא ישעיה:"למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' שבעתי עולות אילים וחלב מריעים ודם פרים וכבשים ועתודים לא חפצתי...למדו היטב דרשו משפט אשרו חמוץ שפטו יתום ריבו אלמנה "(ישעיה א יא יז).

י.לייבוביץ רואה בעבודת הקורבנות ביטוי מובהק של עבודת ה' ללא כל קשר בצורכי האדם או החברה. הוא מפריד בין ה"דת למען האדם" קרי המוסר לבין עבודת ה' שהיא חשובה ונעלה ביותר המתבטאת בעבודת הקורבנות. למעשה אין הבדל מהבחינה זו בין ליבוביץ והרב אשלג . שניהם עושים הפרדה בין האתיקה הבאה לתקן את חברה לבין עבודת ה' שהיא חובת האדם כלפי בוראו ללא שום נגיעה בתועלת כלשהי לו או לקהילה.לפי לייבוביץ, עבודת ה' לא פסקה עם חורבן בית המקדש וביטול הקורבנות שהרי התפילה היומית תפסה את מקומן של הקורבנות ומקובלת כצורת עבודת ה' "ולכן אין לראות בה אמצעי לסיפוק צורכי האדם אלא במהותה אין היא אלא אותה צורה של עבודת ה',הבאה במקום הקורבן שגם הוא היה הצורה שנקבעה לעבודת ה' ". אם לייבוביץ צודק אז הקרבת הקורבנות אמורה לכפר רק על עברות שבין אדם למקום כמו עבודה זרה או על דיני טומאה וטהורה. הרי לדידו הקורבנות הם ביטוי של עבודת ה' ולא תיקון החברה. והאומנם ? בסוף פרשת ויקרא , ה' מצווה את משה על קורבן אשם גזלות "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו בפיקדון או בתשומת יד או בגזל או עשק את עמיתו או מצא אבדה וכיחש בה ונשבע על שקר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה .....והשיב את הגזלה אשר גזל...ושילם אותו בראשו וחמישיתיו יוסף עליו...ואת אשמו יביא לה' איל תמים מן הצאן".מכאן שהאדם שמרמה לא מועל רק בחברו או בקהילתו אלא גם בה' בכבודו ובעצמו.תיקון החטא מתבצע בשני מישורים : במישור החברתי על ידי החזרת הגזלה בתוספת חמישית מהקרן ובמישור האישי-פנימי על ידי הקרבת קורבן אשם גזלות. הקרבת הקורבן ללא תיקון העוול שנגרם איננה מועילה גם לנשמת מקריב האשם גזלות.הקשר האמיץ בין הקורבנות לבין הדרישה ההחלטית לתיקון חברתי על ידי מימוש ערכים בא לידי ביטוי מובהק כבר בתחילת הפרשה "אדם כי יקריב מכם קרבן לה' מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קורבנכם" רש"י דורש "למה נאמר? מה אדם הראשון לא הקריב מן הגזל שהכל היה שלו אף אתם לא תקריבו מן הגזל".הכלי יקר הולך רחוק יותר וכותב "ומצינו שפרשה זו תחילתה ואמצעיתה וסופה אזהרה על הגזל. תחילתה -אדם כי יקריב מכם -, אמצעיתה -והסיר את מראתו בנוצתה- לפי שהעוף ניזון מהגזל וסופה שנאמר -והשיב את הגזלה -.

נושא הקורבנות הוא חשוב מכיוון שכל סדר עבודת הקורבנות על כל טקסיו וסמליו נועד לפרום על מיתרי פנימיותנו -קרי נשמתו- ולזכך אותה על מנת להוציא ממנה מנגינה מיוחדת וטהורה אשר ממלאת את החלל בצליליה הנעימים. מנגינה זו יוצאת במלוא הדרה ונקלטת באוזניים חיצוניות וידידותיות רק בסביבה מתוקנת ומונחית על ידי הערכים שהם ההשתקפות של מידות ה'. ללא מימוש ערכים דהיינו בסביבה אלימה ומתנכרת בה שולטים ביד רמה הגזל והעושק והאי-צדק , המנגינה הזו מוציאה צלילים צורמים ולא נעימים .כמו שכותב הכלי יקר : לפי שהקורבן והגזל הם שני הפכים כי הקורבן מקרב השכינה והגזל מרחיקה שנאמר "משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה' וגו' ועוד שהמקריב בהמתו כאילו הקריב נפשו כי ממונו של אדם כנפשו דמי  ...אבל המקריב בהמה גזולה שלא עמל בה ולא חלה ידו בה איך תהיה תמורה לנפשו?".לכן אין לנתק בין עבודת ה'  המביאה לאושר האדם הבודד עבד ה' לבין המוסר המסדיר את יחסיו של עבד ה' עם הקהילה . שניהם מהווים שני צדדים של אותה מטבע המביאים להתעלות הנשמה כמו שנאמר מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קודשו? נקי כפיים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה".

לא משנה אזו משלושת הגישות שהוזכרו לעיל נכונה , הצד השווה של כולן הוא שהקורבנות הם אמצעי בלבד לתיקון נפש האדם ושאמצעי זה יש לו תחליף. עובדה היא שברוב תולדות עם ישראל ממעמד הר סיני ועד ימינו אלו ,לא היה בית מקדש להקרבת קורבנות למעט תקופה של שמונה מאות ושלושים שנה. הדבר לא סיכן את קיומו של העם היהודי ולא מנע את פריחתו ואת השפעתו על העולם.כידוע, התפילה תפסה את מקומן של הקורבנות אולם גם לתפילה כמו לקורבנות ,אין שום תועלת כאשר היא יוצאת מפי של מי שמושחת מוסרית . הנביא ישעיהו ביטא אמת זו באופן מופלא (ישעיהו א טו) "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם גם כי תרבו תפילה אינני שומע ידיכם דמים מלאו".