א. ניתוח השוואתי של הומניזם ויהדות:
ראשית כל, בואו נגדיר מה זה הומניזם? מצאתי הגדרה די ממצה באנציקלופדיה לנוער "יבנה" בזו הלשון : "ההומניזם הוא ראיית עולם המציבה את האדם במרכז הבריאה באשר הוא אדם ודורשת את טובתו, חירותו ועצמאותו. היא רוחשת לאדם כבוד ומאמינה בכוחו לפתח את עצמו ואת היכולת הגלומה בו. ההומניזם רואה את מימוש היכולת הזאת כמטרת קיומם של האנשים ודוחה את ההשקפה שהייתה מקובלת בימי הביניים, שראתה את חיי האדם כחסרי ערך כשלעצמם, כהכנה בלבד לישועת הנפש ולחיי הנצח בעולם הבא.התנועה ההומניסטית הדגישה את כוחו של האדם לשלוט בסביבתו ולשנותה בהתאם לצרכיו ולטובת הכלל והעלתה על נס את נאמנות האזרחים לעירם ולארצם ואת שאר הערכים הארציים. הייתה זו תנועה חילונית מובהקת, שיצאה נגד העמדת עבודת ה' במרכז חייו". אז בואו נודה לאמת, היהדות אינה הומניזם. ישנם אומנם קוים משותפים שאני אדבר עליהם אבל ישנם גם ניגודים שפותחים פער ביניהם שלא ניתן לגשרו. אז נתחיל לדבר בניגודים:
ההומניזם מאמין בכוחות הגלומות באדם וביכולות שלו לפתח את עצמו בכל התחומים באופן עצמאי. ההומניזם רואה במימוש היכולות של האדם כפיסגת מטרותיו . היהדות רואה במימוש ערכי המוסר כתכלית נשגבת וביטוי ממשי של עבודת ה'.
ההומניזם מאמינה בכוחו של האדם ותבונתו לשלוט בסביבתו ולשנותה בהתאם לצרכיו ולטובת הכלל בעוד שהיהדות מצהירה שהאדם אינו יכול למלא בעצמו את כל מחסורו ותלוי בהקב"ה בהשלמת מחסורו.
ההומניזם אינו מבדיל בין האדם לאדם מבחינת הזכות לכבוד לחירות ולשוויון בעוד שהיהדות מכירה בייעוד העם היהודי להיות עם סגולה ונבחר לשאת את דבר ה'. למרות שהיהדות מכירה בזכות כל אדם ללא הבדל אמונה גזע או לאום לחיות בכבוד ובחופש , על היהודים חלים מערכת זכויות וחובות הרבה יותר רחבה הכוללת גם הפליה לטובתם.
לפי ההומניזם יש לחיים ערך בפני עצמו, לפי היהדות, לחיים יש תכלית ומשמעות.
המשותף בין היהדות להומניזם:
ההומניזם והיהדות מציבים את האדם במרכז ההוויה.
שניהם דורשים את כבוד האדם וחירותו.
שניהם מעלים על נס את נאמנות האדם לקהילה בה הוא חי ומחויבותו המוסרית כלפיה ושל הקהילה כלפיו.
שניהם מעלים על נס את ערך החיי האדם.
ב.המאה העשרים הינה מכה קשה להומניזם, או לנגזרת שלו בסוף המאה 19 והמחצית הראשונה של המאה ה20 המודרניזם. המאורעות, חלקם טרגיים של המאה, עירערו את יסודותיו. בין אותם מאורעות נציין: שתי מלחמות עולם, השואה, הירושימה ונגזקי, מפגעים ואסונות אקולוגיים (חור באוזון ,אפקט החממה, זיהום הסביבה) עלייתם וקריסתם של אידיאולוגיות ומשטרים פרי אותן אידיאולוגיות , הדקולוניזציה אשר הביאה להקמת מאות מדינות חדשות במאה ה20 ולירידת קרנן של האימפריות המערביות וקריאת תגר בהן ותהליך הגלובליזציה . האדם המערבי והגאה איבד מביטחונו העצמי והתערערה אמונתו לפתח את יכולתו וכישרונותיו ובד בבד לשלוט בסביבתו ולשנותה בהתאם לצרכיו. האקזיסטנציאליזם של המאה ה20- ניסה לעמוד על מלוא המשמעות של אובדן האמונה בדת (או באידאולוגיות אשר ניסו להחליף אותה) ולהתמודד בגאון עם אובדן זה. סארטר, בעקבות ניטשה, חשב שהניסיון של הפילוסופים לגלות אמיתות, משמעויות הכרחיות, צווים מוסריים וערכים באמצעות התבונה האנושית הוא מופרך ואין שום קנה מדה שלאורם אפשר להגיד שמוכרחים לנהוג כך או אחרת.אי לכך כל בחירה ערכית היא שרירותית ואישית.בעקבות זוועות מלחמת העולם השנייה, נשאלו האקזיסטנציאליסטים שאלה קשה: אם האדם קובע באופן חופשי את מהותו על ידי הכרעתיו החופשיות ובוחר מה טוב ומה לא טוב, מי מבטיח שהטוב שהוא בוחר אינו גוזר כלייה לזולתו? סארטר בהרצאתו "אקזיסטנציאליזם הוא הומניזם" עונה "שהאדם אינו מחוקק לעצמו בלבד, אלא לאנושות כולה " מכוון שהאותנטיות היא לא רק הבנה עצמית מלאה וכנה של האדם וקבלת חירותו, אלא גם השלמה עם חירותם של אחרים. למעשה זוהי נסיגה מהותית מעקרונות האקזיסטנציאליזם.
הפוסט-מודרניזם , ההמשך הטבעי של אותו אקזיסטנציאליזם שלאחר קריסת המשטרים הקומוניסטים - כופר ביכולת של אידיאולוגיה כלשהי למצוא פיתרון לבעיות האנושות ולכן אין לחייב נאמנות אוניברסלית לשום אידיאולוגיה או ערך אוניברסאלי. לכל תרבות יש אמת וערכים משלה ואין שום קריטריון לקביעת עדיפות אמת אחת על פני השנייה. משמעות האמת היחסית היא שאין כל בסיס לאדם לשאוף לכך שהאמת בה הוא מאמין, תהיה תקיפה בצורה כלשהי על אדם אחר. רעיון זה טוען כי על כל אדם למצוא מכלול אמונות התקפות אך ורק לדידו, וכי לא ניתן להשליך כלל מוסרי כלשהו על פרט אחר*.
התברר שביטול משמעויות מטפיזיות לקיום האדם גרם לחלל בתודעתו ושערך החיים כשלעצמו אינו תורם הרבה לאושרו. וגם מילוי הצרכים החומריים וסיפוק הנאות החיים אינו מרחיב את אופקיו. לחייו של אדם אין משמעות והם נהפכים ללא יותר מקיום פונקציונאלי ומכני. יש שרואים בנהירה אחרי תורות מיסטיות חצי-דתיות שמבטיחות אושר ומשמעות בחיים, הסימפטום המובהק של בשורת הפוסט-מודרניזם: אובדן משמעות החיים או להיפך מתן לגיטימציה למשמעויות של תורות מיסטיות מזרחיות שעיקרן יצירת אדם בעל מודעות עמוקה, המפתח את עצמו באמצעות עיסוק בעצמו וברגשותיו. תוצאת תהליך זה היא יצירת מגמה של אימוץ מכלול תורות עתיקות, מסורתיות, ולרוב מסטיות מכל רחבי העולם, חלקן תורות על-טבעיות (כגון אסטרולוגיה וקבלה), חלקן פילוסופיות מזרחיות רוחניות (כדוגמת הבודהיזם). מכלול תופעות זה מכונה "העידן החדש" (ניו-אייג') ועיקרו יצירת אדם בעל מודעות עמוקה, המפתח את עצמו באמצעות עיסוק בעצמו וברגשותיו.לכן אין לתמוה מעליית התופעה של שרלטנות דתית וכתות פאנאטיות במערב.
בנוסף, אין לתמוה מאדישותו של השמאל הראדיקלי המערבי הנושא את דברו של הפוסט-מודרניזם מול תופעת האיסלם הקיצוני. הרי סובלנותו כלפי כל תרבות המבטאת שונות ואקזוטיות נשארת שרירה וקיימת גם כאשר אותה תרבות קוראת במובהק לאי-סובלנות ולכפייה. כאן מופיע הסדק הראשון של הפוסט-מודרניזם: אפילו הערך המוחלט היחידי שהוא מוכן לאמץ- הסובלנות- אינו מקנה לו מענה הולם מול פרץ אי-הסובלנות של האיסלמיזם. אומנם ישנם עדיין כמה פוסט-מודרניסטים קיצוניים אשר משלים את עצמם שאי-סובלנות האיסלמית נובעת מההתנשאות הבלתי סובלנית של התרבות המערבית כלפי כל מה ששונה לה, והאיסלמיסטים מטיבים לטפח רגשות קיפוח ומסכנות מול הגמוניה מערבית זו.
אז ראינו שההומניזם והמשכו הטבעי המודרניזם קיבלו מכה קשה כתוצאה מפיזור האשליה שבכוח התבונה האנושית למצוא מרפא לכל תחלואי האנושות. האקזיסטנציאליזם והפוסט-מודרניזם שהם מקדמי ערך הסובלנות ומתיימרים להיות התשובה בזה שהם קבעו שאין תשובה עומדים חסרי אונים מצד אחד- מול החלל שהתהווה לאחר ביטול המוחלטות של אמיתות וערכים אוניברסלים ומילוי אותו חלל על ידי תורות רוחניות ומסטיות , ומצד שני -מול קבוצות פונדמנטליסטיים בלתי-סובלניות ואלימות המאיימות על עצם הקיום הפיזי של מתנגדיהם בשם אותה סובלנות ובזכותה. מתברר אם כן שעל מנת להתמודד עם אידאולוגיה בלתי-סובלנית וטוטליטרית, אין מנוס מלוותר על הערך המהותי ולמעשה היחידי של הפוסט מודרניזם : הסובלנות.
מאז ומתמיד, היהדות הכירה במגבלות התבונה (ובנקודה זו, היא שותפה עם הפוסט מודרניזם) ובהכפפתה לאמונה באלוקים. כמו הפוסט מודרניזם, היהדות האוטנטית מורה למאמין לבוא מתוך כל הקונסטרוקציות המורכבות אל המרחב המצוי אחריהן, המרחב שמעבר לחוקיות , אל התום והפשטות שהוא צורך פנימי עמוק. לעומת זאת, היא לעולם לא היתה סובלנית כלפי תורות או עמים אשר נגדו או התנגדו לערכים הבסיסיים של התורה. יש לראות בפסוקים ובערת הרע מקרבך או תמחה את זכר עמלק מתחת השמים לא תשכח כביטוי לחוסר סובלנות בלתי-מתפשרת זו. ויש לראות בזה גם ביטוי מובהק לאמונה בה'. האמונה היא בלתי מנומקת עד כדי כך שלפעמים היא יכולה להתנגש לכאורה עם הערכים היסודיים שהיא בעצמה מכתיבה. הדוגמא המובהקת לכך היא עקדת יצחק (הנוגדת את ערך קדושת החיים המתבטא בציווי לא תרצח). אלבר קאמי כתב "השאיפה להיות מוסרי היא אבסורד וזה אבסורד שהאדם המוסרי בוחר לחיות בו". באותה מידה ניתן לכתוב שהשאיפה להיות מאמין היא אבסורד וזה אבסורד שהאדם המאמין בוחר לחיות בו. אין זה אומר שהערכים המוצהרים בשם אותה אמונה לא ניתנים להנמקה (או לפחות חלק מהם) אולם ערכי התורה לא נזקקים להנמקה כדי להיות מחייבים. מי שבא מהשקפה הומניסטית, לעולם לא יבין שערכים תורניים "הומניסטיים" כמו ערך כבוד האדם וחירותו מוכפפים לעיקרים לא-הומניסטיים כמו ייעוד עם ישראל וסגולתו או חוסר הסובלנות כלפי נביאי שקר או עמלק. בדיוק כמו מי שבא מהשקפת עולם רציונליסטית לעולם לא יבין את מהות האמונה באל בורא עולם ומשגיח עליו בחסדו וברחמיו. מי שרואה בזה ביטוי לגזענות או לטוטליטריזם או ל"שטיפת מוח" אינו מבין מה זו אמונה. לזכותה של היהדות (ובניגוד לנצרות ולאיסלם) ייאמר שהיא לעולם היוותה גורם מבטל ואפילו מעכב התפתחות לגיטימית חופשית ועצמאית של אנשים ועמים למרות אי-סובלנותה המוצהרת לכל גילוי של רוע. דווקא מאמיני הנצרות והאיסלם שהטיפו לחסד חוצה גבולות עמים וגזע ביצעו את הפשעים הגדולים ביותר בשם אותו חסד. וזהו לקח ההיטורי חשוב מאלפיים שנות הסטוריה משותפת של שלושת הדתות הגדולות : הערכת אמונה או דת או אידאולוגיה נעשית על פי קורותיה ולא על פי מה שהיא מצהירה בכתביה.
*במאמרו "המצב הפוסטמודרני" שפורסם בשנת 1979 מציג ליאוטר את הפוסטמודרניזם כמצב שבו הנרטיבים המרכזיים או סיפורי העל המאחדים עמים מאבדים מערכם הבלעדי; כמצב שבו אין אמיתות נצחיות ובלעדיות.
בתורת הדקונסטרוקציה שלו דוגל דרידה ביחסיות ובסובייקטיביות, וטוען כי לא ניתן לבחון תופעות בקנה מידה של המוחלט והאובייקטיבי. הדקונסטרוקציה היא כלשונו: "תנועה של משחק פילוסופי, תחרות בין משמעויות, בעולם אינסופי של פרשנות הטורף את שלמותם ועוצמתם של הכלים הביקורתיים המכוונים אליו". דרידה מציע חשיבה מהוססת ובלתי היררכית. חשיבה כזו רגישה לתרבויות הנדחקות לשולים, ודוגלת בזכותן לטעון לתקופות מרכז משלהם שאינו ניזון מקבלת לגיטימציה מן המרכז השולט ואינו תלוי בקבלת לגיטימציה כזו.
מישל פוקו מצביע על מנגנוני כוח ממסדיים ותרבותיים כמו למשל דרכי שיח המיועדות לנדות קבוצות מסוימות בחברה (מעמדות מסוימוים או קבוצות תרבותיות) ולהוציאן אל מחוץ לקונצנזוס החברתי על ידי מנגנון של איסור לשוני או על ידי הצגת מושגים מסוימים כאמת מוחלטת, או על ידי ריכוך מושגים במה שמכונה "מכבסת מילים".
