יום אחר יום

יום אחר יום קשה יותר להישען על הדלפק,

כל שנה בחריקה חדשה תלחץ,

הגיל נדמה עצוב וזקן,

יותר אפור וסגרירי בעולם.

היכן שצריכות שושנים להפריח נשואים,

צומח סרפד בערפילי מתחים.

מתאחרים חיוכים,

השבוע חולף בטרם יגיעו,

הולך החיוך ונחלש, מתאחר ומתרחק.

אך כאשר כוכבים בלילה בחלום מבקרים

והלב לקראתם בגעגוע דואה,

נשמתי באמונה פורחת צעירה:

שזיקנה בגיל היא צעירותה של תבל!

דאז אני מתנחם…

11.3.06