הברבור

דואה באוויר

אל עבר האגם הקטן

שנסתר מעין כל

שנסתר מעין אדם

ראשו מושפל קמעה

עושה הברבור את כניסתו הקסומה

מכשף ומרשים את הדממה מסביב

החשכה חובקת את לובנו המזהיר

וגופו על מי האגם

הקטן והנצחי

שכבת ערפל דקה

מכסה אז את האגם

הצמחייה מסביב גובהת

נוכחותו של הברבור לעד נשכחת

ואז מופיעים שולי השמלה

של אהובתו הקסומה

פניה מחייכים, בעיניה אור וגיל,

גוף הברבור מושל מעליו

והוא שוב אדם

ריקודם אינו מלווה במנגינה,

הוא אינו נראה על ידי שום חי,

הוא אינו חקוק בזיכרון איש,

אין מי שלו יתרגש

או בחסרונו אי פעם ירגיש,

ושלוותם נתונה באותם רגעים,

דבר על אהבתם לא יערים,

אז,

עד שהשמש תזרח חיש מהר,

וסיפורם לא ייוודע לאיש,

פרט להם.