שיר  בקיר

עברתי ביום שני

על מחברת השירים שלי,

היא כבר מזמן פסקה

להיות מחברת פשוטה,

של ארבעים דף שורה,

שירים שנאגרו משך שנים

יצרו לה נפח פנים,

והכתב שהתחיל כילדותי,

הפך להיות גס והגיוני.

קראתי למחברת

שכבר מזמן נהייתה חוברת

"שיר לכול תחושה",

והוספתי הערה

קטנה על הכריכה

"שירה קצת עצובה"

וזה היה לי עצוב

לעבור כל הכתוב

ולראות שכל השירים שבמחברת

מדברים על עצבות קודרת

שירים מלאנכולים,

עצובים ואפורים.

מהאלו שגורמים לי להרגיש

שאני מתוסבך ורגיש,

מהללו שזוחלים עמוק היכן

שמרתפי התודעה,

ומוצאים משם חלק קטן

ממה שמוחבא בנשמה.

ובעוד אני עובר על הערימה

של שירים מלאי חן וחריזה,

לא יכולתי שלא להיזכר,

בשיר קצת אחר...

היום יש לי שירים ארוכים

ויפים,

כאלו בחריזה מסובכת

ודימוים שהפלצתי מהתחת

פואמות עם מוסר השכל

וכאלו שהיה קצת מתסכל

לנסות להבין מה חשבתי אז,

ואיזה כוח עז,

גרם לי להביאם לכתב.

אבל אותו שיר,

המיוחד מכול השאר,

היה יותר חמשיר,

עם צבע ושער.

נכתב בו בכתב ילדותי,

בדפוס ולא בכתב,

עם האלף קצת מכופפת

והיוד דומה לוו.

"שלום כיתה א´

נהניתי,

תודה לך המורה צבייה,

היה כיף.

אבל עכשיו כיתה ב´ באה

ואני צריך ליהנות גם בה"

ושנה הבאה י"ב

וכבר לא ב´,

והמורה צבייה אותי עזבה,

אבל עדיין לא שכחתי אותה...