בוקרו של יום חול. בית אל, ישיבה גבוהה.

7:30 - השמש חודרת דרך החלון לחדר ומעירה אותי. בעייפות מה, אני פותח את העינייים ומסתכל בשעון. אוף, שוב לא קמתי לתפילה של הישיבה. בזריזות אני קם, מתלבש, לוקח את התפילין וממהר לאברהם אוהבי.

8:45 – אני מסיים במהירות את ברכת המזון ורץ לבית המדרש, חצי מהחברותא בהלכה כבר הפסדתי. ב"ה, החברותא פוטר אותי היום במשפט ציני אחד ואנחנו מתחילים ללמוד.

10:00- מסכת שבת פתוחה לפני. הסוגיה די מעניינת, אבל אני יושב כמו קפיץ. החברותא עוזב לכמה דקות , אני מנצל את הזמן לבדוק איך מרגישים החבר'ה בכוך האחורי. ב- 10:13 החברותא תופס אותי. הסדר די טוב וחוץ מכמה דיבורים על המצב אנחנו לומדים עד השיעור.

13:45 – סוף סוף גמרתי עם התור הארוך הזה והתיישבתי לאכול. למזלי, התפנה מקום בקצה השולחן האמצעי בדיוק  כשהגעתי. הפוליטיקה, נושא השיחה המועדף על יושבי צלע זו של שולחן כבר משעממת עד מוות. ברוך ה', מישהו מגוון קצת ומתחיל לדבר על השיעור.

15:35 – בית המדרש כמעט ריק כשאני מגיע. אני עושה שני סיבובים כדי לחפש את הגמרא ומוצא את החברותא. גם לו נעלמה הגמרא. לאחר מאמץ משותף וביקור אצל הראל שהקדים לבא, אנחנו מתחילים ללמוד. בשש ועשרים אנחנו סוגרים את הגמרות והולכים לשיעור, לא לפני קפיצה קטנה לחדר לנשנוש.

20:40 – לאחר מרדף קל אחרי החברותא הצעירה ובדיקה שניה ומשולשת שאין לו שום סיבה להבריז מוקדם (מוקדש ל-א.) אנחנו מתחילים ללמוד. בחמישה לתשע הוא נזכר שיש לו שיחה חשובה לעשות ומבריז.
החברותות שלי לערב בחתונה. אני לומד קצת מהר"ל, קצת בקיאות וקצת הלכה והולך לשמוע מוזיקה בחדר. ברבע לשתים עשרה אני אומר קריאת שמע ומכבה את האור. רגע לפני שאני נרדם אני מחשב את הזמן שלמדתי היום. לאחר חיסור כל ההפסקות, הדיבורים והבטלה, נשארו לי רק תשע שעות של לימוד. תשע שעות, חשבתי, ונרדמתי עצוב.

בוקרו של יום חול. בא"ח גבעתי, קציעות.

5:40 – המאזין עובר בין האוהלים ומעיר את המחלקה. בעייפות מה אני פותח את העיניים ומסתכל בשעון. השעה לא חשובה, העיקר זה מתי צריך לעמוד. נשארו לי שתים עשרה דקות. אני קופץ מהמיטה, מתלבש מהר ורץ ליטול ידים. בזמן שנשאר אני מספיק להוריד מצעים ולגלגל את השק"ש. ב-5:44.7 אני כבר עומד ב-ח' ומעיף הקשב.

6:39 – סוף תפילת שחרית. אני שואל חבר איזה יום היום. "היום יום רביעי" הוא אומר. מחר מסלרים נשקים, מחרתיים יוצאים הבייתה, "שבו היו הלויים אומרים בבית המקדש"... החזן היום גמר מהר. אני מספיק להקריא משנה יומית ואפילו ללמוד מספר הלכות. תוך כדי קיפול תפילין אני חושב על הלו"ז שלנו. מהיום אנחנו תופסים הגנ"ח ועושים קצת השלמות. עוד יום של "לעשות כלום בזמנים", לפחות אני אוכל לחשוב קצת בשמירה.

8:06 – תשע דקות לפני סוף זמן אוכל. מישהו אומר דבר תורה קצר ומעיף זימון. עדיין לא אישרו לנו את מסדר הבוקר, אז אין מה למהר לאוהלים. אני נשאר עם עוד כמה שמדברים על חלוקת הפק"לים.

9:42 – סוף סוף נגאלתי מהשעמום של שיפור מסדר בוקר וניקוי נשקים. אני עולה על אפוד ומסתדר לתדריך שמירה. עכשיו תורי לשמור בבונקר, קצת חם שם, אבל אפשר להתבודד ולחשוב. פריקת הנשקים הסתיימה ב11 דקות לפני עשר. אם אני אמהר, אני אגיע בדיוק בזמן. השמירה מתחילה על רגל ימין. אני מסדר לעצמי בראש נושאים בהם אני רוצה להתבונן: קורס מ"כים, משהו מפרשת השבוע ופעולת חב"ב לשבת הקרובה.

11:57 – אני כבר רואה את השומר הבא מתקרב. מזל שהביני"שים לא תופרים. אני לא יודע איך הייתי מסתדר עוד כמה דקות בעמדה הזאת. אפילו על פרשת השבוע לא הצלחתי לחשוב. אני לא יודע אם זו העייפות, החום או משהו אחר בצבא, אבל מסתבר שהדבר היחיד שאותו אפשר לעשות בשמירה זה לשיר. ובשביל זה צריך מצב רוח.

14:01 – תוך כדי מלמול מילים אחרונות ב'עלינו לשבח' אני תוהה למה אמרו לנו לעמוד ב-ח' פלוגתית. חמש דקות אח"כ אני שומע מהמ"פ שמישהו בפלוגה ליד פלט כדור ושאסור שזה יקרה לנו.

17:43 – אחרי שיעור וזמן שיפצורים, המפקדים מחליטים שאנחנו צריכים מד"ס. שלש אפוד. אם לא די בכך, הם מחליטים שהמחלקה שלנו תסחב גם אלונקה בקילומטר האחרון. לפחות קיבלנו ארבעים דקות להתקלח. אחרי האוכל יש לנו שיעור, ערבית ושעת ת"ש.אני מנצל את שלושת הדקות הראשונות של שעת הת"ש ללימוד הלכה ואז פונה לארגן את הציוד שלי, להתקלח ולהתקשר.

22:11 – רגע לפני שאני נרדם אני סופר את כך הדקות שלמדתי. אם אני מחשיב גם את דברי התורה בארוחות אני מגיע לשבע דקות. שבע דקות! חשבתי, ונרדמתי מאושר.