גם ביצירה הזאת עובר הרבה מאוד זמן עד שמגיעים לפאנץ' ליין וגם היא פוליטית, אבל החיים לא תמיד הולכים איך שאנחנו רוצים. וחוץ מזה, כבעל דעה אובייקטיבית ונטולת פניות אישיות, אני חושב שהיצירה שוה את מאמץ הקריאה.

בעיירה קטנה בצפון חיה קהילה קטנה. מיוחדת מאוד הייתה קהילה זו, מאוחדת הייתה ומאוגדת כולה סביב רעיון גדול וערכים רבים. כל מעשיהם נבעו מתורת הערכים שלהם ואף לבושם קיבל את אפיונו מתורה זו. היו להם חגים ססגוניים זכר לימים הקדומים בהם נוסדה קהילתם וצומות עצובים בימים בהם ספגה הקהילה אבדות. כל חג מאופיין היה במנהגים שונים שרמזו לאופיו של חג ובכל צום קראו התושבים ממגילה עתיקה שספרה את סיפורם.

לא רק בצומות היו קוראים התושבים ממגילה, גם בחיים היומיומיים הייתה המגילה מרכז חייהם. פעם בשבוע הם היו מתכנסים במרכז העיירה, נושאים תפילה וקוראים מהמגילה חוקים שונים, רעיונות מוסריים או סיפורים שמוסר השכל בצידם. אחר התפילה היו מתפזרים איש לביתו ומשפחתו וסועדים ליבם בבשר וביין ושמחים באידאלים שאגדו אותם.

מיוחדים היו המנהגים והמאכלים שאפיינו כל חג. באחד החגים הייתה יוצאת כל העיירה אל סוכות קטנות שנבנו בחצר כל בית. בבוקרו של כל יום מימי החג היה ראש המשפחה נוטל מספר ענפים וכשכל משפחתו עומדת סביבו היה מנענע בענפים לארבע רוחות השמים. היציאה לאויר הפתוח ונענוע הענפים סמלו את ההתחברות לטבע והסעודות המשפחתיות בסוכה הקטנה יחד עם ההתקהלות סביב האב כל בוקר חזקו את המשפחתיות. ביום האחרון של החג, שארך שבעה ימים הייתה כל העיירה מתכנסת בסוכה גדולה שנבנתה בראש הגבעה. התכנסות זו נועדה לסמל את האחדות בין כל העיירה והענפים שבאגרטל שבשולחן המרכזי הביעו מסר זה יותר מכל. סרפדים הדסים וחיטים שעורבו זה בזה אמרו כביכול לסובבים שהאחדות חזקה יותר מכל שוני. לסיום החג הם היו מכינים עוגה גדולה מפירות שונים וחלקוה בין כולם.

מעניינים במיוחד היו פריטי הלבוש של התושבים. לבושם של הגברים והנשים היה שונה מאוד זה מזה עדות לאופיים השונה. התושבים האמינו שאדם ירגיש בטוב רק אם ישמור על תכונתו הטבעית ולא ינסה לחקות את זולתו. איש באותן שנים, לא חקר לעומק אמונה זו אך עובדה היא ואין לערער עליה - כל תושבי העיירה היו שלמים בעצמם. כיוון שתפקידו של הגבר היה לפתח את העולם השכלי ושל האישה  לפתח את העולם הרגשי הם רקמו צורת ראש על בגדי הגברים וצורת לב על בגדי הנשים. היו עוד הבדלים רבים בין בגדי הנשים לבגדי הגברים, אבל היה דבר אחד משותף - הצבע של כיסוי הראש. איש אינו יודע למה, אבל מסיבה שנעוצה כנראה בעבר הרחוק סימל הצבע הכתום את האהבה לעיירתם. מיום שעמדו על דעתם חבש כל איש ואישה על ראשו בד או שביס בצבע כתום. כמו בשאר הנמנהגים, כולם אהבו את הלבוש ובחנות הבגדים של העיירה מעולם לא נראו בגידם ללא סמל או כיפת ראש בצבע אחר.

יום אחד הגיע לעיירה סוחר בעל שם עולמי. האיש חקר את אפשרויות המסחר בעיירה והחליט לפתוח חנות בגדים נוספת. כולם ראו את הרווח הטמון בהפיכת העיירה למוקד מסחרי אזורי ואף בעל חנות הבגדים הישנה שמח על בניית החנות הגדולה והמרווחת. תושבים מכל הסביבה החלו מבקרים בעיירה עוד קודם שנפתחה החנות והעסקים שגשגו.

הגיע היום המיוחל. משכימי הקום עברו כבר עם הנץ החמה ברחוב הראשי לראות את תוך החנות. את פניהם קדמה מודעה ענקית המבשרות על מוצר חדש. "הגיעו כיפת חדשות" זעקה המודעה "כיפות מימד (M) כי לא כל הכיפות כתומות".

למחרת הגיעו לחנות בגדים ללא סמלים ולבוש דומה לגברים ונשים.