הם נמצאים שם כולם, המשפחה, החברים, החברים מהצבא וכל מי שהכרת בחיים. הם נמצאים שם כולם, ובאמצע אתה. כולם מסביב בוכים, חלקם עם דמעות וחלק בליבם, אבל על פני כולם ניכרת העצבות. על פני כולם, חוץ מאחד, ממך. אתה שוכב על המיטה, פניך חתומות כאילו דבר לא נוגע לך, אבל בעצם, כל תנועה מהנוכחים וכל מילה הנאמרת מעניינת אותך. עכשיו תדע באמת מה חשבו עליך, כיצד השפעת בחייך ומי היית בעיני אחרים. זהו רגע האמת.

תחילה עולה לדוכן קרוב משפחה. הוא מספר כמה נחמד היית, איך זכרת את ימי ההולדת של כולם ומעשים נוספים הזכורים לו במיוחד. אחר כך עולה חבר הילדות הטוב שלך. כולו כאוב על הפרידה. הוא מספר על החברות והקשר המיוחד ביניכם. הוא מספר על ימים טובים ורעים, בעיקר טובים, על מעשי חסד שעשית ועל האדם הטוב שהיית. לבסוף מדבר אחד ממפקדיך. בקול חנוק הוא מדבר על החייל הטוב שהיית, על רצונך להתקדם בצבא עד אותה תאונה וכמה רחוק יכלת להגיע.

אתה מחייך. היית טוב בחיים שלך, אנשים העריכו אותך, כבדו אותך והעיקר, יתגעגעו אליך.

המיטה עליה אתה מונח מתחילה לזוז והקהל בעקבותיה. התנועה ממשיכה מספר דקות ואז נעצרת. הגעת למקום.

הקהל משתתק, האויר עומד דומם. מישהו אומר מספר פסוקים. המיטה מתחילה לרדת. זהו הרגע האחרון לפני מנוחתך האחרונה. זהו רגע האמת שלך.

רגע לפני שסכר הדמעות נפרץ שוב אתה מרגיש את המתח באויר. ואז הוא מגיע. אדם מזוקן, כיפה לראשו וציצית בארבע כנפותיו. אתה לא מצליח לזהות אותו, כמעט ולא נפגשתם, אבל יש משהו מאשים בפניו. "נפגשנו רק פעם אחת" הוא אומר "גרתי אז בקטיף ואתה היית קצין, מאז אין לי בית". אתה מתבונן בו בתדהמה, אבל אין לך יותר מידי זמן לחשוב, אחריו מגיע הבן שלו. אתה רואה עוד אנשים באופק. יש שם את הזוג שהתגרש בגלל הטראומה והילדים שלהם, יש שם את השכן שהיום הוא מובטל והזוג הקשיש מקצה הישוב. נמצאים שם החקלאים שמפעל החים שלהם נהרס ואנשים שהקן החמים שלהם הוחרב. זהו רגע האמת שלך.

ואז, רגע לפני שמחשיך מגיעה ילדה בכיסא גלגלים. היא לא מדברת, רק מסתכלת לך בעיניים ושותקת. אתה רוצה לברוח משם או לפחות להשפיל את מבטך, אבל אינך יכול. זהו רגע האמת שלך.