אחרי שנה של אימונים מפרכים, במסעות, בקליעה למטרה, בשמירות ובריצות, המפקד כינס את כולנו ואמר שהיום נצא לפעולה אמיתית. אה, סוף סוף פעולה אמיתית. החבר'ה דרוכים, לחוצים ולהוטי קרב. העיניים מנצנצות. פעולה של ממש מחכה לנו.
כולם עומדים סביב המפקד ותולים בו את מבטם. "הזמן קצר והמלאכה מרובה. את התדרוך המפורט תקבלו כבר באוטובוסים. אתם יוצאים לאיזור הדרום, לכפר מימון, כדי למנוע ממפגיני ימין להגיע לגוש קטיף."

שתיקה. הלם. זו פעולה אמיתית? ולמרות שדשנו על החשיבות שבזה, על האחריות של צה"ל לטפל בהחלטת ממשלה ביעילות, בכל זאת הלם.
אני מרגיש שהזמן לוחץ, בוער. האוטובוסים מחכים. אין שום מוצא? כנראה שלא. אני צריך להחליט עכשיו, לסרב או לא. אי אפשר לומר למפקד - לא בטוח, אולי... זה צריך להיות ברור. אבל רגע, לאן נעלמה המורכבות? הרי העולם לא עשוי משני צבעים - שחור ולבן. בטוח שיש פה מורכבות. מנסה לחשוב. לא מצליח. הזמן לוחץ. החבר'ה עולים לאוטובוסים. אוספים את הדברים בעייפות. מה זה, אף אחד לא מתנגד? סופר את הכיפות. יש כמה כיפות. כנראה שבאמת יש פה משהו מורכב. אולי אני לא מבין אותו. כועס על עצמי שלא גיבשתי עמדה לפני כן. התחמקתי בתירוץ של מורכבות. סירוב פקודה יפגע בצה"ל, מילוי פקודה יפגע בערכים. מורכב העסק. וגם בישיבה לא מדברים ברור. אנחנו לא ילדים. כנראה שיש פנים רבים לעניין.

יד על הכתף. המפקד. "מה איתך, אלי?" הוא שואל. הנה רגע האמת. אני לא מצליח לומר. תוקע את הידיים בכיסים ובוהה ברצפה. תגיד משהו, אולי משהו מורכב. רק תגיד.
"אלי, תסתכל לי בעיניים." אני מרים מבט.
"בצבא אין מורכבות. זה לא שאלה של כן, לא, שחור, לבן. בצבא יש רק כן. אתה מבין אותי?"
"כן."
"אז מה אתה מחליט?"
"שכן."
"מה כן?"
"אני מסרב פקודה."

נראה שהסיפור שייך לזמן ההתנתקות שחלף, אבל האמת היא שהוא שייך יותר לימים שאחרי ההתנתקות, לזמנים של הפקת לקחים.