יום חמישי, י"ג אב. בסביבות 5.30 בבוקר אני מתעורר על גג בית-הכנסת בכפר-דרום, כשברקע שמועות שהכוחות בדרך ויש להתארגן במהירות. במערכת הרמקולים שמקיפה את הגג מכל הכיוונים מודיעים לכל התושבים שיש להתארגן בזריזות, ושיש תפילה בדקות הקרובות בבית-הכנסת. מבקשים מכל האורחים שטרם עשו זאת להיכנס למבני הקבע שמיועדים להם. במקביל מתארגן מניין על הגג. כל הדברים שלי כבר היו מקופלים על הגג: תיק גדול, שק"ש מחובר אליו ותיק צד עם תפילין. אירגנתי מניין נוסף של שחרית, ספק ותיקין, אולי עוד לפני הנץ אולי כבר אחריו, נו מי חושב על זה. כל מילה בתפילה ברורה ומוחשית לנגד העיניים. תוך כדי התפילה אנו מסתכלים אחורה ורואים את השיירות מתקרבות ליישוב. הם הלכו ברגל מאזור הגשר, כשממערב מגינה עליהם סוללת אדמה שהוקמה בשבועות האחרונים וממזרח שורה צפופה של טנקים. בעקבות המניין הראשון, אנו אומרים בתוך תחנון את תפילת "אבינו מלכנו" פסוק בפסוק. אני קורא וכולם זועקים אחרי. "אבינו מלכנו חטאנו לפניך". "אבינו מלכנו אין לנו מלך אלא אתה". "בטל מעלינו כל גזירות קשות ורעות". "בטל מחשבות שונאינו". "הפר עצת אויבינו" . ותוך כך אני תוהה מה הכוונה ´שונאינו´ ומי הם ´אויבינו´. "אבינו מלכנו קרע רוע גזר דיננו". "הצמח לנו ישועה בקרוב". "הרם קרן ישראל עמך". וכמובן כל מילה מקבלת משמעות מיוחדת. "נא אל תשיבנו ריקם מלפניך". "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך", השעה הזאת ממש. "עשה למען הרוגים על שם קדשך", אוי איזה נורא, כמה דם נשפך פה, "עשה למען טבוחים על יחודך". והכל מלא דמעות. העיניים מוצפות. לאחר התחנון הארוך והנורא המיוחד לימי שני וחמישי, ובמיוחד ליום הזה, קוראים בספר התורה שהועלה מלמטה. "ו-א-ת-ח-נ-ן אל ה´". "אעברה נא ואראה את הארץ הטובה". "וצו את יהושע... והוא ינחיל אותם את הארץ". "למען תחיו ובאתם וירישתם את הארץ אשר ה´ אלקי אבותיכם נותן לכם". "ואתם הדבקים בה´ אלקיכם חיים כולכם היום", ומה עם אלו שאינם דבקים?! הקורא ממשיך "לעשות כן בקרב הארץ אשר אתם באים שמה לרישתה" ."כי היא חוכמתכם ובינתכם לעיני העמים" -האמנם?! "רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה" –אם כך, למה הוא עושה את זה, לעזאזל?!

לאחר התפילה מורידים את ספר-התורה בחזרה לבית-הכנסת ובינתיים מטפסים מאות נערים אלינו, לגג. הכוחות כבר נכנסו ליישוב ועכשיו מקיפים שוטרים במדים שחורים משחור את בית-הכנסת. מרחק של מטר בין אחד לשני, זה עוד לא רציני. לאחר שרוב הכוחות כבר בתוך היישוב הם מתפזרים בשטח לארוחת-בוקר. גם אנו עוצרים כדי לאכול, קורנפלקס עם חלב, מתוך מאות שקיות החלב שהועלו הבוקר לגג. אח"כ יש גם לחם עם שוקולד ואפילו מעדן. אך מצבור האוכל עוד עומד על תילו. אפשר להישאר כאן חודש ויהיה מה לאכול. חלק מהכוחות מתיישבים בגני-המשחקים שעד אתמול היו מלאים בתינוקות וילדים תמימים. אנו צועקים לעברם שהמקומות האלו לא מיועדים להם. סמוך לבית-הכנסת יש מספר עצים ענקיים, חיילים ושוטרים רבים נהנים מצילם, גם עליהם אנו זועקים שהעצים לא ננטעו כדי להצל עליהם, לא מגיע להם. העצים הללו ננטעו בהרבה יזע ודמעות, כדי להפריח את השממה ולא כדי להחריב, חלילה. אנו דורשים מהם שיזיעו בשמש, והם כמובן לא מתייחסים. מידי פעם שוטר או חייל מביט לעבר הגג, ואנו מנסים להביט לתוך העיניים במבט נוקב. בכל החזיתות מנהלים החבר´ה שיחות וזועקים לעבר הניצבים למטה, מי במגפון ומי בפיו בלבד. שואלים "למה?", "בשביל זה התגייסת לצה"ל?!" ועוד קושיות רבות, שכעת הן מונחות עד שיבוא אליהו. מתחתינו עומדים חיילים רבים כשעל כובעיהם רקום דגל-ישראל. אחד מהנערים, בחזית הצפונית, קידמת בית-הכנסת, צועק להם שיחליפו אותו בצלב קרס ואנו משתיקים אותו. בכל-זאת יש גבול. מידי פעם נשמעים קריאות המוניות לחיילים בקצב צבאי, "תהיו בני-אדם! תהיו בני-אדם!", "שמאל ימין שמאל, המפקד אני לא יכול!", "שוטר/חייל, תגיד שאתה לא מסוגל" ועוד. אנו רואים חייל נותן יד לילד פעוט בדשא הגדול שמצפון לבית-הכנסת ומישהו צועק לילד שלא ילך איתו, הוא רע!

ההערכה היא שהכוחות יתפזרו ביישוב ואלינו יגיעו רק בסוף. בינתיים יושבות שתי נשים ושתי נערות בתוך הסוכה הגדולה שנבנתה מבעוד מועד על הגג, ומדברות על לב החיילים במערכת הכריזה. הן משמיעות שיר של אביב גפן ומפסיקות מיד כיוון שהחבר´ה שלנו לא אוהבים את זה.

מאז, במשך כל שעות היום, אנו עומדים בכל חזיתות הגג, בינות לתלתליות התייל, ושרים. "כי לא יטוש ה´ עמו ונחלתו לא יעזוב"-"ה´ ה-ו-ש-י-ע-ה המלך יעננו ביום קוראינו". "עוצו עצה ותופר כי עימנו אל", עימנו ולא עימכם!!! "על כל אלה שמור נא לי אלי הטוב. אל נא תעקור נטוע, אל תשכח את התקווה. השיבני ואשובה אל הארץ הטובה" ובעצם, בכלל לא אצא ממנה. אל"מ במיל´ משה לשם, שעומד על המרפסת הגדולה שמתחת הגג, חוזר על השיר ששר עם חייליו בתוך קרבות מלחמת יום-כיפור "כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל". השטח למטה הוא שחור-ירוק-כחול. מעט כתום. בחורות מסתובבות ובוכות למול מבטיהם האטומים של החיילים והשוטרים. במרחק אנו רואים את השופל מפרק את חומת הבטונדות שנבנתה בימים האחרונים בכניסות ליישוב. שום רכב צבאי לא נראה באופק, כיוון שהשטח זרוע נינג´ות ושאר מרעין בישין שחוץ משופל וטנק, כלום לא עובר אותם. אחי מודיע לי שהוא כבר הוצא מהיישוב, והוא נוסע הביתה. כנראה שכל מבני הקבע בהם שהו המשפחות המשוב"חות -המזכירות, בית-הספר, הגנים, המעונות, מפעל "חסלט" ומדרשת התורה והארץ- פונו.

מערכת הכריזה של המזכירות מודיעה שהמים ביישוב נותקו והחיילים זורקים אלינו בקבוקי מים. אנו מודים להם ולא יותר מזה. המון שקיות החלב שעל הגג תחמצנה עוד מעט וכולם עוברים לשתות חלב במקום מים, חבל עליו. מידי פעם מורידים סולם למרפסת, כדי שעוד נערים שנמצאים בתוככי בית-הכנסת יעלו. את החזית המזרחית שלא הייתה מבוצרת עד כה, כדי שיהיה ניתן להעלות דרכה ציוד ומזון, סוגרים גם בתלתליות, ויותר לא נכנס דבר מהכיוון ההוא.

פתאום, אנו רואים כעשרים יס"מניקים עטים על חייל וגוררים אותו רחוק מכאן. הוא פשוט סרב להשתתף בזוועה הזו. כולנו מריעים לסרבן "יש לו לב, יש לו לב, יש לו לב". אנו מעודדים את חבריו להצטרף אליו. השני אמנם מגיע, אך אין רבים בעקבותיהם. הרוב מתפקד ומבצע ללא חת. שמועה מספרת על כמה חיילות שהתעלפו בכניסה ליישוב. אני רואה ליד אחד הבתים חיילת בוכה, אך היא מצטרפת לכוח וממשיכה לבצע.

בשלב מסויים, מספרת אחת הנשים בכריזה על כך שאנו על הגג נהנים מאבטיח קר ואני מתייצב אצלה כדי ליישם את העניין. לאחר מכן, נאספים כל קליפות האבטיח לערימה תמימה. כמובן ששותים המון, עקב המתח והחום הרב. יש תא אחד של שירותים כימיים שהועלה לגג בלילה. התור ארוך ומחוסר ברירה משתמשים גם בבקבוקים. יש כאלו שבמשך כל היום מסתובבים עם תיקיהם עליהם, כדי שחלילה לא יאבדו אותם. אחרים לא רוצים להטיל מורך, ומסתובבים ללא התיקים.

בשעות הצהריים אנו רואים באופק עשן שחור סמיך. אולי מנווה-דקלים, אולי חממות. אולי זה בכלל ערבים. אחרי בירור קצר מסתבר שתושבי נצר-חזני שורפים את שער יישובם.

כנראה שמפנים את תושבי היישוב סביב, בטווח שאינו נראה לנו. הרב אביק שרייבר, רב היישוב, מסתובב למטה ומעודד אותנו. אחר היעלמות קצרה הוא חוזר ומוסר לנו שחזר עכשיו מבית משפחת איובי. הרב סיפר שקרעו את היתומים מחיק האלמנה ללא רחם עד זוב דם. הוא אמר להם שאם לא יפסיקו את הברוטליות הזו, הם יקבלו מידה כנגד מידה, והם הבטיחו להרגע. צפונית לנו אני רואה חיילים מתקרבים לבית, אך במקום לפרוץ הם פשוט חותכים את צינור המזגן, מטרתם היא כנראה לגרום ליושבי הבית לצאת החוצה בעצמם. אני מזעזע מכך, זה ממש ´חנק´. אחד ממפקדי הגג מספר שהתקשרו אליו משפחות שנצורות בביתן ואמרו שהשירה מהגג מאוד מחזקת אותם, ולכן כולנו ממשיכים בשירה עוצמתית, הנשפכת מן הלב. שומעים אותנו בכל רחבי היישוב ואף מחוצה לו.

על החזיתות אין מקום לכולם, ולכן שאר החבר´ה נחים בסוכות שעל הגג או קוראים תהילים בדמעות שליש. מהחזית הראשית לא רואים הכל, כי ניצב מולה שלט כשגבו אלינו וכתוב בו באותיות קידוש-לבנה "שנית כפר דרום לא יפול!". אני נעמד בתוך התייל בהשתדלות שלא להישרט. צוות צילום מערוץ 1 מזיזים אותי כדי לראות בעצמם ורגלי זבה דם משריטת הקורסנטינות. אני עושה הפסקה מהחזית והולך לשכב בסוכה, מנסה לעצור את הדם ללא הצלחה.

אני מסתכל למטה. הרב אליקים לבנון עוזב את בית הכנסת, כנראה לעבר משפחתו. החיילים נעמדים ליד כל בית, פורצים ומוציאים את השוהים בבית לתוך האוטובוסים. גם מי מאיתנו שביקש להקרין החוצה את החוסן שעל הגג, מתחיל לדמוע. משפחה אחר משפחה, כל הבתים הסמוכים לבית-הכנסת, פרט למשפחת כהן ולמשפחת הרב שרייבר שיש להם אישור להישאר בינתיים. אחד מילדי משפחת כהן, יוצא לסיבוב על כסא-הגלגלים שלו מחוץ לבית. מאחר וכל המצלמות מכוונות לעברו הוא מתחמק חזרה, בפעם האחרונה לתוך הבית. האוטובסים שנועדו לקחת את המגורשים חוטפים מאות פצצות צבע, שמוכנות במערומים אינסופיים על הגג. נהג שמנסה לנקות את השימשה בעזרת הווישרים רק מורח את כל הצבע. במקביל עומדים על הגג מספר חבר´ה עם מראות ומסנוורים ע"י אור השמש את הנהגים ואת צלמי המשטרה, כמה שיותר לשבש את הדבר הנורא הזה.

באחד הבתים מורידים את דגל-ישראל הענק שתלוי בחזית הבית ומכניסים אותו לחלון. אחר מספר דקות, כשבני-הבית מועלים לאוטובוס, יוצאים ארבעה נערים מהבית ואוחזים את הדגל בארבע פאותיו, מעל לראשיהם. הם צועדים עם הדגל לכיוון בית-הכנסת, ונכנסים אליו. ארבעת הנערים האלו הם היהודים האחרונים שנכנסו לבית-הכנסת בכפר-דרום.

האוטובוס שאליו הועלו בין השאר משפחת קדמון ואורחיה יוצא לדרך, אולם שניות אחר-כך האוטובוס נעצר. פתח החרום שבגג נפתח ושני ראשים צצים החוצה. נערה בלונדינית ושוטר. הנערה מצליחה לעלות על גג האוטובוס ועוד בחור אחריה. שניהם צועקים ובוכים, והשוטר נשאר בפתח כדי שלא יצאו עוד מגורשים בעקבותיהם. אנו רואים מהגג את היס"מניקים מטפסים על האוטובוס מהצד ובצעקותינו מנסים להזהיר אותם. אולם הם מוכנסים חזרה לאוטובוס והוא ממשיך בדרכו.

רבנים וחברי-כנסת מסתובבים למטה ומשתדלים למתן את האווירה, די ללא הצלחה. מהגג קוראים למפקדים בשמותיהם ומתחננים שיפסיקו. יש כאלו שאף מדברים אליהם דברים אישיים יותר. אל"מ במיל´ משה לשם שכבר עלה לגג, קורא לרב חרל"פ, הרב של מג"ב, שמשתדל לפקד על העניינים למטה ומזכיר לו את דברי סבו, הרב יעקב משה חרל"פ, אודות מי ששותף בהחלטה על תוכנית החלוקה, "תקוצצנה בהונות ידיו ורגליו". ´איך אתה מעז לבזות את הסבא שלך ככה?´ –קוראים לעברו. חייל שנמצא איתנו על הגג, קורא לתא"ל גרשון הכהן, מפקד אוגדת הגירוש ומזכיר לו את שאמר לחייליו שבועיים קודם לכן, "ממשלה של נקניקים" קרא ליוזמי הגירוש, והחייל מבקשו שישמע לצו-מצפונו ולדעותיו הידועות לכל. אלוף פיקוד הגירוש, דן הראל, מגיע לראות את הדברים מקרוב. מישהו מהגג מזכיר לו במגפון את העובדה שהוא נקרא ע"ש דודו, דן, שנהרג בקרבות כאן בכפר-דרום. אך אין כאן שום בושה, זה לא מפריע לו לפקד על עקירת המקום. גם רמטכ"ל הגירוש, רב-אלוף דן חלוץ, מגיע לסיבוב קצר ביישוב, וכעת כל הביצים מכוונות לעברו וכך גם כל הקריאות ברמקולים השונים. די מהר הוא עוזב, אך הצעקות אליו נמשכות.

אחר הצהריים. השמועות אומרות שהם מפחדים להתחיל איתנו, שמא לא יסיימו עד החשיכה. אולם מהר מאוד מסתבר שהמצב שונה. כוחות ימ"מ בלבוש שחור מתארגנים, לצידם כוחות יס"מ ומג"ב. במקביל נכנסים שני מנופים, שתי מכולות, ומכת"ז משטרתי. כל פצצות הצבע מכוונים לעברם. כבר אין שום קטע שקוף על שימשת המכת"ז. הרמקולים של המשטרה מנסים לבקש ולתאם כל מיני דברים, אולם הם נענים בקריאות רמות ע"מ שלא לשמוע אותם כלל. השמועות אומרות שבארבע וחצי תתקיים הפריצה לבית-הכנסת המבוצר, ובאמת כך היה. תוך דקות ספורות מתחילים להיזרק שולחנות וספסלי בית-הכנסת החוצה ונערמים בצורה נוראית ע"י המדרגות. כוח צבאי נכנס פנימה ומהר מאוד מוצאים כל חובשי בית-המדרש לתוך האוטובסים. הרב יעקב אריאל מקבל אישור להישאר במקום, אך רוב המגורשים נגררים לתוך האוטובוסים ואלו יוצאים מלאים עד אפס מקום כדי לזרוק את יושביהם איפשהו. חלק מהאוטובוסים מוצתים ע"י הנערים, אלו יוצאים ריקים ועשנים ואחרים באים להחליפם.

פתאום, בדקות האחרונות לפני העלייה לגג, מתחילים כמה חבר´ה לשיר "ובשלטון הכופרים אין אנו מאמינים...". אלו מושתקים מייד וכל הגג פוצח בשירת "התקווה". אני נזכר בכל אלו ששרו את ההמנון הלאומי ברגעיהם האחרונים. עולי הגרדום; אסירי-ציון במקומות שונים; יהודים על המוקד באירופה ועוד רבים וטובים.

לאחר שהסתיים גירוש בית-הכנסת, הכוחות מתארגנים לגירוש היעד האחרון: גג בית-הכנסת. בשלב זה, האוירה על הגג מתחחמת. מתחילים להשליך מכל הבא ליד לעבר האוטובוסים והמנופים, המכולות והמכת"ז. מעט גם לעבר הכוחות. קליפות אבטיח, שקיות חלב, קופסאות עם ממרחים שונים, קופסאות שימורים, ירקות שונים, קרטונים גדולים וקטנים, בקיצור מרוקנים כמעט את כל הגג אל מול המערכת המפלצתית האיומה הזו ששולחת ברגעים אלו את זרועותיה כלפינו. חוץ מציוד אישי, כמעט לא נשארו חפצים על הגג. המנופים תופסים את המכולות משני צידי בית-הכנסת והשוטרים בשחור נכנסים אליהם. במקביל מתקרבים לבית-הכנסת כוחות עם סולמות בידיהם כדי לעלות דרך המרפסות. המכת"ז יורה לעבר הגג מים ואנו במקום להיבהל פורשים את המגינים המיועדים לכך, ותמהים על גשם שבא בשיא הקיץ. המכולות עולות ויורדות מספר פעמים, ואנו צוחקים לאידם, כנראה שהם מפחדים מאיתנו. מוטות ברזל רבים נעמדים, ע"מ להפריע למכולות לנחות. במקביל קורא לעברינו רמקול של המשטרה ומבקש שנרד ושלא נגלה אלימות. האמת שאין צורך בבקשות האלו. אנחנו בחיים לא נרד, אך גם בחיים לא ננהג באלימות כלפי אחינו השוטרים. לכולם ברור שכשיצאו השוטרים מהמכולות הם יתחילו לפוצץ אותנו מכות אולם זה לא מה שקורה. המכולה הראשונה נוחתת ממערב. כשהיא מתקרבת נורה מתוכה לעברנו בליל של צבעים שצובע את כל העומדים באותו צד. אני נשארתי נקי. במקביל יורה המכת"ז מים כחולים שנדבקים לפנים ולבגדים של כולם, גם זה לא פגע בי. השוטרים יוצאים מהמכולה ובמקום לפרוץ ולהשתולל על הגג, הם יוצרים חומה אנושית בחזית ומחכים לעוד כוחות. בספונטניות מתארגנת בצמוד לשוטרים חומה אנושית משלנו ומתחילים לדבר. מתחננים שהם לא יעשו את זה. המכולה ממערב יורדת להביא תיגבור וממזרח נוחתת השניה, ממנה נורה לעברנו אבק לבן, שתחילה חשבנו שהוא גז מדמיע, אח"כ הסתבר שהיה זה מטף. גם כאן נוצרת חומת שוטרים אנושית וממערב כבר מתחילים להעלות למכולה את החבר´ה שלנו. אני נעמד על מדריגה אשר מעל ארון-הקודש, מברך "ברוך אתה ה´ אלקינו מלך העולם דיין האמת" וקורע את החולצה שלי. בינתיים מתיישב לידי חבר. הוא הציל תנ"ך מהריצפה כדי שלא יירמס, וכעת הוא פותח איפה שיוצא ומתחיל לקרוא: "ויהי בשנה הרביעית למלך חזקיהו היא השנה השביעית להושע בן אלה מלך ישראל עלה שלמנאסר מלך אשור על שומרון ויצר עליה. וילכדוה מקצה שלש שנים... ויגל מלך אשור את ישראל אשורה... ובארבע עשרה שנה למלך חזקיה עלה סנחריב מלך אשור על כל ערי יהודה הבצורות ויתפשם...". במקביל, אני רואה אחד משלנו שוכב על אלונקה ומסיכת הנשמה על פניו. חובשים משלנו ומשלהם עומדים סביבו וצורחים שהמכת"ז יפסיק לירות, זה מסוכן לפצוע. לאחר מספר דקות הוא מורד עם אחד החובשים במכולה היישר אמבולנס.

אחר כך באו השוטרים, תפשו אותנו וגררו אותנו לתוך המכולה המערבית. ארבעה שוטרים גררו אותי, אחד עזב את רגלי השמאלית ומיד שלחתי אותה אל הריצפה, להאחז עוד קצת במקום הקדוש הזה. כשהיינו במכולה כעשרה חבר´ה וכמה שוטרים, ניסה אחד השוטרים לסגור את דלת ההזזה. אני משכתי אותה חזרה אלי כדי שלא תיסגר. השוטר איים שיפוצץ אותי, ואני השבתי שאם יענה לי "למה?", אעזוב את הדלת. התשובה כמובן לא באה, אך הדלת נסגרה. המכולה נחתה למטה, חלק מאיתנו יצאו ברגליהם החוצה. אני ועוד שני חבר´ה נתפסנו במעקה הפנימי ולא הרפינו עד שנגררנו לתוך אוטובוס. בדרך שאלו אם אני רוצה ללכת ברגל, אך עניתי בשלילה כמובן. אני מפה לא יוצא בעצמי. כל הזמן בכיתי וצעקתי לעבר השוטרים והחיילים שסבבו אותי. כבר לא ניסיתי למונעם, אלא רק שאלתי אותם "למה?", ותשובה אין. באוטובוס ראיתי שוטר עם דמעות בעיניים, התחננתי לפניו שיבכה, הצבעתי לו על בית הכנסת השדוד ופרוץ מצד אחד ועל בית משפחת כהן מצד שני, אך זה סיבב מבטו ממני והלאה. "אתם הורסים עכשיו אלפי שנים" אני זועק "לא רק שנות ההתיישבות, אלא את כל אלפי שנות הציפיה לארץ אתם הורסים". אך לאחר אימונים רבים, הדברים אמנם נכנסים פנימה, אולם התגובה לא באה. אין ספק שבהמשך היא תבוא בצורה מסויימת, אך לא כאן, שהצבא לא יצא מופסד, חלילה.

באוטובוס התלבטתי האם עוד אפשר להתפלל מנחה, אולם הדבר לא היה רלוונטי כיוון שחוייבנו לשבת, ולא כ"כ היה עם מי לדבר. נסענו בדרך חדשה שהוכנה במשך היום לצורך זה בלבד. ביציאה מהיישוב, ביקשתי מהשוטר שישב מאחורי שירשה לי לעבור לצד השני של האוטובוס כדי לראות את האנדרטה מפיגוע אוטובוס הילדים. לא קיבלתי אישור, ובעלטה כבדה, מחוץ ומפנים, יצאתי את כפר-דרום בפעם האחרונה.

"על אלה אני בוכיה. עיני עיני יורדה מים כי רחק ממני מנחם משיב נפשי".