"ילד אבוד"- ככה היא תמיד קראה לו, אפילו שהוא כבר מזמן לא נראה כמו ילד ובטח שלא אחד אבוד.

 היו לו מטרות, לא תמיד שלו, חלק בחרו לו ההורים, חלק בחר לו הצבא וחלק פשוט נקרו בדרכו. אתם מבינים, הוא היה חייב מטרות, כדי שתהיה לו סיבה לקום בבוקר, כדי שירגיש שהוא משהו או לפחות שירגיש שהוא יהיה משהו.

 אז הוא נהיה איש מחשבים, חשוב כזה, עבודה של חליפה ועניבה בדיוק כמו שרצה, או לפחות חשב שרצה ואם פעם עוד היו לו ספקות בנוגע לאורח החיים שלו, הן נעלמו להן כלא היו ברגע שחתך לעצמו את הצל.

כי האמת היא שהוא בכלל לא היה ילד אבוד, הוא היה הילד האבוד-פיטר פן בכבודו ובעצמו.

הוא סרב לגדול, ישן ביום כדי להלחם בזמן, הלך לשומקום במקום ללכת לבית ספר ולתקופה מסויימת היה נראה שזה עובד אבל זו עבודה קשה להלחם בשעון, יש 12 מספרים ו-3 מחוגים והוא רק אחד, לבד.

 הוא הלך ונשחק והצל שלו שפעם היה כ"כ שחור ושלם החל להראות סימני קריעה, רק בתפרים, לא משהו שאי אפשר לתקן, אבל פיטר לא ידע לתפור והוא היה רגיל כ"כ לבועת השומקום שלו עד שכבר שכח שיש אנשים אחרים מחוץ לה ושהוא יכול לבקש מאיזה וונדי שתעזור לו, אבל הוא לא ראה את וונדי, אפילו לא כשדפקה על שערי שומקום.

 הזמן עבר והצל שלו כבר היה בלוי לגמרי, אבל הוא הפך אדיש ובכלל לא שם לב.

בסוף בא איזה מישהו עם מדים ופוצץ לו את הבועה, לא משהו אישי נגדו, הליך סטנדרטי. לקח לפיטר זמן להתרגל לעולם שבחוץ (או לאיך שהציגו בפניו את העולם של בחוץ) אבל אט אט הוא החל קולט את החוקים והמגבלות והשתלב לו בעולם החדש שלו, הצל הישן שלו קצת הכביד עליו עכשיו, אז הוא לקח מספרים וחתך אותו,זה בסדר, הוא קיבל צל חדש בבקו"ם, אחד כזה שמתחבר עם סקוצ'ים, בלי תפירות ושטויות כאלה. לראשונה בחייו הוא היה כמו כולם וזה מצא חן בעיניו, הוא העדיף להלחם בוירוסים בשביל אנשים שנלחמים באנשים אחרים מאשר להלחם בזמן, זה קל יותר ככה, הוא לא לבד. 

שנים אחרי וונדי מצאה את הצל הקרוע שלו זרוק באיזו סמטה אבל כבר היה מאוחר מדי בשביל לחבר אותו חזרה כי פיטר כבר לא ילד ובטח שלא אחד אבוד, ורק לוונדי קשה להשלים עם זה כי בשבילה, לא משנה מה, הוא תמיד יהיה פיטר פן.