- פרולוג.

יש מבנים שהיסודות שלהם הם כה רעועים, שהם מוכרזים כ"מבנים מסוכנים" ומוקפים בגדר המונעת מאנשים להתקרב אליהם. הבעיה היא, שלרוב, מגלים את זה מאוחר מדי.

     - במשרד.

אני יושבת ומנסה. האצבעות שלי מקישות בעדינות על המקלדת, האותיות מתחברות למילים, משפטים ופסקאות.

כבר שעתיים שאני יושבת ובוכה מול המחשב הישן שבחדר של המנהל. יורם ביקש ממני לכתוב את הזכרונות שלי. בהתחלה הפסקאות היו נמחקות אחרי קריאה חוזרת והטיקר היבהב ההתרסה, אבל עכשיו זה זורם. אני באמצע משהו עצוב, מן רקוויאם.

"הוא ישן בחדר לידי בבית לילדים במצוקה ברחוב באזל בת"א. סבא שלו מת לפני שהוא נולד ואת סבתא ואבא הוא לא ראה מאז שעלה לארץ עם אמא בגיל 8. בגיל 14 הוא ברח מהבית, ילד רחוב בדיוק כמו כולנו. אבל כאן נגמר הדמיון. הוא לא היה עבריין או סתם כלומניק, דווקא היה יכול להיות לו עתיד. המנהל לקח אותו תחת חסותו ומימן לו בגרויות אקסטרניות, היו אפילו מחשבות לשלוח אותו למכללה, אם רק היה תקציב. הוא גם ידע לתקן דברים, ככה הוא הרוויח כסף משלו. הוא עבד פה בבית, תיקון של שקע חשמלי פה, עבדות נגרות קטנות שם. אני הייתי החברה הכי קרובה שלו, הוא היה מספר לי הכל, כך לפחות נדמה לי. לפעמים הוא היה נעלם, לעיתים לתקופות ארוכות, בלי להודיע כלום. לא אהבתי את זה והייתי נעשית עצובה, חוץ ממנו לא היה לי אף אחד. איכשהו הוא תמיד ידע לחזור בדיוק בנקודה שבה הכי כאב לי, מתי שהכי הייתי צריכה אותו.

הוא היה חכם כזה, תמיד היה קורא משהו, בדרך כלל פסיכולוגיה, הוא רצה ללמוד את זה יום אחד.

היתה לו גישה לזה, אני זוכרת איך הוא היה מסביר לי למה יותם מעיף את כל המצעים מהמיטה שלו ואיך לזהות מתי אלינה צריכה את התרופה שלה. ניואנסים קטנים שרק הוא היה שם לב אליהם. הבת של יורם לומדת באוניברסיטת ת"א וביקשתי ממנו להביא לי ספרים מהספריה שם מדי פעם, הייתי מוצאת אותם ליד הדלת שלי. האמת היא שעשיתי את זה בשבילו - שנאתי לקרוא. ההסכם ביננו היה שהוא קורא ספר ואני לא מפריעה לו, והוא בתורו יושב איתי ומספר לי מה הוא למד ממנו. כך הייתי מרוויחה ידע מבלי להתאמץ. היה לי כיף לדבר איתו, הוא הכיר אותי טוב, יותר מדי טוב. כשאני חושבת על זה עכשיו הוא היה מעצבן אותי הרבה, הוא ידע למצוא אצלי את נקודת התורפה שלי, עקב אכילס, שנגיעה בה שולחת נחשולים של כאב לשאר חלקי הגוף. לא פעם הייתי על סף דמעות מדברים שהוא אמר. היה בא לי להרביץ לו ולא לדבר איתו לעולם, אבל אז הייתי מביטה בעיניים הירוקות והעצובות שלו והייתי רואה את הילד הקטן שלא מבין איך הוא שפך את החלב על הרצפה. בסוף תמיד הייתי סולחת לו. לא הייתה לי ברירה.

היה לנו מקום סודי כזה, על הגג, ליד דוודי השמש. היינו עולים לשם, מעשנים ומדברים עד שהשמש הייתה זורחת על יום חדש. איכשהו הוא ידע עלי ממש הרבה, האנשים בבית היו אומרים שאני משוגעת, הוא היה אומר שיש לי משהו שנקרא "אישיות גבולית סכיזופרנית" ושזה משהו שהוא קרא עליו בספרי הפסיכולוגיה שהבאתי לו.

היה לנו מנהג כזה, משהו קטן שהוא רק שלנו. היינו מתגנבים מהבית ונוסעים לים, היינו יושבים שם בבתי הקפה ומעמידים פנים. פעם היינו אח ואחות שגרים בצפון ת"א ומחכים להורים שלנו שיבוא לאסוף אותנו במרצדס החדשה שלהם. הקמנו מהומה שלמה ב"יטבתה בעיר" על זה שבמילקשייק שלי היתה שערה והמלצר החליף לי אותו ונתן לי עוד אחד כפיצוי. הכי אהבתי את הפעם הזאת ביום ההולדת ה17 שלו, שבה היינו זוג אוהבים שמאכיל אחד את השני דובדבנים מול כולם בקפה "לונדון". רציתי להאמין שזה היה על אמת, לא רציתי להאמין שהוא היה שחקן כל כך מוכשר. היינו עושים את זה כל שבוע, בכסף שהוא היה חוסך מהעבודות שלו ובקצבה שהיינו מקבלים מהביטוח הלאומי. פעם הוא היה מזמין אותי ופעם אני אותו. היינו יוצרים לעצמנו עולם קטן משלנו, עולם נורמלי.

תמיד חשבתי שאני טובה בכתיבה, שאני אגיע עם זה לאנשהו, ידעתי שזה מה שימשוך אותי מפה. תמיד חלמתי לכתוב משהו שאנשים יקראו הרבה אחרי שאני אמות, מעניין אם ויקטור הוגו חשב על זה כשכתב את "עלובי החיים", הספר שלקחתי איתי בתיק כשנמאס לי מאמא והחבר שלה. קראתי את הספר הזה כל כך הרבה פעמים עד שהוא נראה כאילו הוא בעצמו שריד מהמאה ה19. פעם דיברתי איתו על זה, ישבנו כרגיל זה מול זה על הגג, הוא ישב עם הגב למעקה, הקשיב והביט בי בעינים גדולות - בולע כל מילה שלי. היה במבט שלו משהו מרגיע, הרגשתי כאילו אני בסדר והעולם הוא שדפוק. הוא סיפר לי שגם לו יש חלום, על איך הוא מוצא עבודה עם הכנסה טובה, על אישה אוהבת ועל ילד שלא חסר לו כלום. הופתעתי מכמה פשוט ובנאלי יכול להיות חלום של מישהו שאין לו כלום. אני לא יודעת מה קרה לי אבל לרגע נרדמתי. כשפקחתי את העיניים, השמש כבר היתה בתחילת זריחתה, חיפשתי אותו לידי אבל הוא נעלם, הדלת לגג היתה סגורה והמפתח היחיד היה אצלי. התחלתי לחפש אותו על הגג בין הדוודים. לא מצאתי אותו בשום מקום, כנראה שהוא קפץ מהגג אל החצר האחורית של הבנין, ניגשתי למעקה והבטתי למטה אל הצמחיה, לא ראיתי אותו אבל שיערתי שהוא מת, אחרי הכל היינו בקומה הרביעית".

סיימתי, והדפסתי בשני עותקים. את העותק הראשון אני צריכה לתת לד"ר רובינשטיין, המטפל החדש שלי, הוא אומר שאני צריכה לכתוב את הזכרונות שלי והוא אפילו שיכנע את המנהל של המוסד לתת לי להשתמש במחשב שלו. את העותק השני שמתי בתיק, יחד עם הררי הדפים שכבר הצטברו שם. יורם אומר שאף פעם לא הרגתי אף אחד ושלא היה מעולם רישום של מישהו שקפץ מהגג במוסד, הוא אומר שאני סתם ממציאה את כל האנשים האלה ושהם קיימים רק על גבי הדפים שבתיק שלי, שיש סיבה למה אף פעם אין להם שם, משהו עם אישיות צל דומיננטית. הוא אומר שיש לי תקווה, שהוא לוקח אותי כפרויקט אישי. אני שונאת את החיוך שלו בכל פעם שהוא מזכיר את זה. אני גם לא מאמינה לו, ורק כדי להראות לו, לקחתי תער מסכין הגילוח שמצאתי באחת המגירות במשרד וחיברתי אותו לעט עם סלוטייפ, כדי שבפעם הבאה שהד"ר ירכון מעלי וינסה לנשק אותי תהיה לי תשובה. משהו קטן שלמדתי אחרי שש שנים ב"בית".

א.פ.