- חמש שנים לפני.

אני עדין זוכר היטב את היום שבו אמא שלי חזרה עם חיוך גדול על הפנים וכלב קטן בתיק שלה.

"זוכר את הכלב שרצית להביא הביתה לפני שבוע?" אמרה עם חיוך אמהי גדול. "הוא עמד היום אצלי מחוץ למשרד בערך שעה עד שהכנסתי אותו ונתתי לו משהו לאכול. אחרי זה כבר לא היה לי לב להוציא אותו לגשם."

כאילו שידע שמדברים עליו, הגור הקטן הוציא את הראש והביט בי בעיניים חומות ובוהקות. הזנב הקטן שלו איים לפרוץ בחבטות החוצה מהתיק, לא יכולתי שלא לחייך.

"זה בטח גורל" פסקה אמא שלי והורידה את התיק לרצפה. גורל קפץ החוצה והחל לרחרח את היד שלי.

     - 7:57.

גורל העיר אותי בליקוק מכוון היטב ונביחה שהקפיצה אותי סופית מקורי השינה. זה לא שהייתי חייב לקום, אמא נסעה לסמינר המורים בירושליים כבר לפני חצי שעה והשאירה אותי לבד בבית. במדרגות בדרך למטה קיוויתי שהשמש תפציע בין העננים אבל טיפות הגשם הקטנות והרוח הקרה הזכירו לי כמה היה קשה לצאת היום מתחת לשמיכת הפוך. בזווית העין ראיתי את גורל מרחרח משהו בשדה הנטוש שליד אתר הבניה בסוף הרחוב שלנו.

אהבתי לטייל עם הכלב שלי. מה שהכי אהבתי בטיולים היו התגובות של האנשים למראה הכלב שלי. אומנם רובם התעלמו ממנו והיו שממש פחדו ממנו וכשהיה עובר לידם מתרחקים עד כמה שיכלו וצועקים עלי לשים עליו רצועה, מה שהיה ממש תמוה בעיני כי אני ידעתי שכלב כזה אי אפשר למשוך בכוח. מעטים עצרו לרגע כדי להגיד לי שהוא ממש מיוחד ולהם אהבתי לספר מאיפה הוא קיבל את השם שלו.

היום גורל היה קצת מפוחד, אמש הייתה סערה חזקה עם רעמים וגשם שהיכה בתריסים במרפסת השירות ועשה רעש נורא. גורל שנא רעשים חזקים. הוא הסתתר כל הלילה ברווח בין הספה לקיר בסלון.

כאילו בהזמנה מיוחדת רעש פיצוץ חזק מאתר הבניה קטע את חוט המחשבה שלי וגרם לגורל להרים את ראשו ולקפל את זנבו, רעש שני הקפיץ אותו לריצה מהירה הביתה, לא שדאגתי שגורל ילך לאיבוד, זאת לא היתה הפעם הראשונה שזה קורה ותמיד מצאתי אותו רועד מול דלת הבית, התחלתי לרוץ אחריו - גם ככה כבר הייתי בדרך לאחר לשיעור הראשון בבית הספר.  

     - 7:53.

"תבטיח לי שלא תתנדב לעשות שטויות שם, אתה שומע? אתה לא יוצא מהאוטו עד שאתה לא מבטיח לי לשבת כל היום בבונקר!" אילנה היתה אישה בשנות הארבעים המאוחרות לחייה, שנים שכמעט ולא נגעו בה. אולי חוץ מהקמטים הקטנים שהחלו להסתעף בשנתיים וחצי האחרונות מתחת לעיניים שלה. אבל גם הם תרמו למראה הרציני של מנכל"ית השיווק. המבט שנתנה למראה האחורית הפגיש את עיניה מול עיניים סרבניות, עצמאיות. אילנה לא אהבה את המדים הירוקים שלבש אילן, היא היתה רגילה שכל האנשים במקום העבודה שלה קופצים כשהיא אומרת, הוויכוח שלפני הגיוס שלו עוד הידהד בראשה. היא לא הבינה איך אילן הצליח לשכנע אותה לחתום על הטופס הארוך מדי שאיפשר לו ללכת ליחידה הזאת עם הכלבים. אולי היא באמת היתה צריכה לתת לו לברוח מהבית. "בסדר אמא, אני אתקשר אליך מהמנחת" אילן יצא מהאוטו גורר אחריו את התיק הגדול-מדי ונזהר שלא לשרוט את האוטו עם הנשק האישי.

     - 8:04.

"...הקטל בכבישים גבה חמישה קורבנות בסוף השבוע, במחלף נתניה נהרגה הולכת רגל כאשר..." יעקב שנא לשמוע על הרוגים בכבישים, הוא החל לשים לב למימדים המפחידים של התופעה מאז שהיה בהלויה של אחיו שנהרג ביחד עם בנו הבכור, שלא היה חגור,בתאונת דרכים בדרך לים. מבט חטוף וידא שהרצועה הידקה את ניר לכיסא שלידו. הוא גם היה מעדיף שכל הנושא הזה היה עולה קצת בדרגת החשיבות שלו, יעקב רצה שזו תהיה החדשה הראשונה שכולם שומעים במקום משהו על נתניהו ועל איזה הפגזה איפשהו בצפון. "תראה איך הוא נוהג!" יעקב צעק לעבר נהג שבא מולו "שידליק את האורות, איך הוא בכלל רואה משהו בסופה הזאת?"

למרות שהצלצול בטח כבר קרא לילדים להיכנס לכיתות יעקב לא הגביר את מהירות הרכב, הוא תמיד אמר שעדיף להגיע בבטחה מאשר להגיע בזמן. לא היה אכפת לו להיכנס ולהסביר למנהלת בית הספר של ניר את סיבת האיחור בעצמו. לפני חצי שנה, בשיעור הנהיגה המונעת הראו להם את זמן הבלימה הממוצע של נהג בסביבה עירונית. מאז יעקב שירטט קו קטן של טיפקס מעל שנתת ארבעים וחמש הקמ"ש כדי שיזכיר לו  שלא יעבור אותה.

כלב שחור קטן התפרץ לכביש מבין המכוניות החונות, יעקב לחץ בחוזקה על הבלמים. הכביש הרטוב לא סיפק יותר חיכוך לגלגלי הגומי של המכונית שהפכה לקופסת מתכת שמסתחררת בתוך מטר רועש של טיפות שקופות.

     - 8:00.

בעירת הטבק שבפרלמנט כבר היתה קרובה לבדל מספיק כדי שאילן ירגיש את ההבדל בין העקצוצים הנעימים שהשאיפות עשו בגרון שלו לבין הטעם החמצמץ והמגעיל של סוף סיגריה, כל פעם שהיה מסיים סיגריה היה נשבע שהוא מפסיק אבל תמיד היה מדליק שוב אחרי שהמחשבות, שהיה שומר לרוב לעצמו, היו מכריעות אותו. האוטובוס לצפון היה אמור כבר להגיע. לא שהוא רצה במיוחד לעלות חזרה לבופור, דרגת הסמל ראשון שיחררה אותו מתורנויות מטבח ומשמירות ארוכות אבל היא גם סימנה אותו כמועמד ודאי לצאת למארבים הקרים מסביב למוצב. מסתבר שהקצינים לא הבינו שבבופור, פצמ"ר באמת רדף סמ"ר ויותר מדי אנשים לא הצליחו לתחמק מכדור לפני השחרור.

כלב מעורב קטן עם זנב מקופל רץ בבהלה לכניסה לרחוב שמולו, אילן נזכר בחומי, הרועה הגרמני שליווה אותו בתחילת המסלול שלו ביחידת עוקץ. לפעמים חשב שהגורל צוחק עליו, אם לא היה מקבל ממנו את הנשיכה ההיא שהוציאה אותו מהיחידה הוא היה נח עכשיו בבסיס שליד קיבוץ בית הילל על הספה מול טלוויזיה שלושים וחמש אינץ' במקום לשכב בבוץ כל יומיים ולהתפלל שחיזבאללה לא שמו לו מטען מול ראש בחסות הערפל הכבד. "לא מסתדר מספיק עם כלבים" ו - "אחולים בהמשך דרכך הצבאית" היה מה שהמ"פ שלו אמר לו לפני שזרק אותו לגדודים הרגילים. האוטובוס החליק לתחנה ואילן הרגיש איך הטפטוף הופך למטר חזק של טיפות זועמות.

     - 8:02.

"...חייל נפצע בינוני במהלך הפגזה כבדה על מוצבי צה"ל בגזרה המזרחית של איזור הביטחון, החייל הובא להמשך טיפול בבית חולים זיו בצפת ומצבו יציב..." דמעה קטנה התגנבה לזווית העין של אילנה ונמחתה מיד באצבע מהירה. כל יום שאילן לא היה בבית היא היתה מקשיבה בדריכות מרוחקת לחדשות. לפעמים, אם הישיבות במשרד גלשו עד לשעה מאוחרת היא היתה יוצאת החוצה כדי לשמוע את הפתיח של חדשות שמונה בערב, רק כדי לוודא שהכל בסדר. היא ידעה שאילן אמור לעלות עם המחלקה למוצב שלו בימים הקרובים והיא שמחה שלפחות הוא עושה את זה במסוק "זה הרבה יותר בטוח" נהג אילן להבטיח לה.

לפעמים, במיוחד בלילות שאחרי שאילן היה נוסע היתה אילנה חולמת שהיא מרימה אותו מעל למיטת בית חולים לבנה מוכתמת בדם ושהוא הופך לאפר ומתפוגג לה מהידיים. סיוט קבוע שהיה גורם לה לצאת למטבח ולשתות כוס מים מול התמונה של אילן, במדים, כורע ברך ליד כלב גדול. "אימון מתקדם עוקץ מחזור נוב' 95".

אילנה שמה לב שהגשם מילא כבר את כל השמשה ולא איפשר לה לראות מה קורה בחוץ. הדאגה כנראה גרמה לה  שוב לחלום בהקיץ, היא כעסה על אילן שהחליט למרוד בה דווקא בדרך הזאת. כשהיא הפעילה את הווישרים היא עוד הספיקה לשמוע את הקריין מסיים את החדשות לפני המכה החזקה וכרית האוויר שחבטה בפניה.

    - 23:00.

אילנה שכבה במיטה לבנה בבית חולים בילינסון. הראיה שלה היתה עדיין מטושטשת מההרדמה ורגל שמאל היתה חסרת תחושה. לאחר כמה רגעים התבהרה לה דמותו של אילן שעמד ליד מיטתה, עדיין עם המדים.

"המפקד שלי השיג לי חופשה מיוחדת כדי לראות אותך בבית חולים, איך זה קרה?"