סתם קובץ של יצירות עתיקות ששלפתי משולי המחשב. אני לא מצפה שתאהבו אותם יותר מדי, וזאת בד"כ אינה מטרתי. סתם חביב להיזכר במה שהייתי עושה פעם, ולצחוק משטויות העבר...
------------------------------------------------------------------
ביצירה זו אני מביא בפניכם משהו שעשיתי בבי"ס. לא, אתם לא מקבלים פה דו"ח על ניסוי בביולוגיה, אלא חיבור מהנה שהוכרחתי לכתוב כעונש על "מעשיי הרעים". תנסו למצוא את הקשר תוך כדי עיון ביצירה נפלאה זו (שדרך אגב גם הגיעה לידי המורה, שתגובתו הייתה מהנה גם היא. אולי אני אפרסם אותה ביום מן הימים)
השיעור בו מדובר הוא שיעור גמרא, כך שממש לא הושפעתי מהשיעור עצמו.
למשל, אם האדם חי חצי מחייו בבי"ס, ו-2/3 של החצי השני הוא מנצל בשינה, אז הכרומוזומים המגנטיים המצויים בקרום של תאי הדם משתחררים למוח והאדם מתחרפן לחלוטין. במצב כזה האדם אינו ניתן לשליטה והחלבונים המיוצרים בגופו יוצאים לחלל האוויר, גורמים לאותו מצב אצל גופים קרובים, כולל משקפיים, ביצים כחולות, וסניצ`ים מוזהבים.
במצב אחר, בו האדם אוכל יותר מדי, התאים חסרי החוליות עוברים דרך הציטופלסמה האלימה שמקיפה את הכבד ומעכלים אותו לאט לאט, כך שהאנרגיה בדם מוכפלת בעזרת כוח הכבידה. במצב המפורט לעיל, האדם יתעייף במהירות כפולה, בגלל המנה המוכפלת והמוגברת של אנרגיה שלילית נושכת אברונים קטנים ומסכנים.
כך, לפחות, טענו מדענים בסוף תקופת האבן הגולמית. לעומת זאת, הנביאים בספר מלכים ציינו מספר פעמים שבשיעור האדם חייב להתמתח, בלי קשר למצבו הנוכחי, כדי לאזור כוח להפסקה. אם אינו עושה כך, הם טענו, גופו מתנוון והוא מאבד 5 קילוואט בחלקיק מאיה.
הוכחות לטענות אלה הופיעו במאה ה-15 ושליש. מדענים מזרח-אסיאתיים מטורפים עשו ניסוי בחצילים יפניים מוטנטים והניבו תוצאות. המסקנה הכללית הייתה שלזאבים חולי כלבת יש נטייה להתמתח בשעת החלפת שעון קיץ לשעון חורף. מכאן אנו מסיקים שבשיעור נורמלי אדם צריך להתמתח ולאזור כוח, או שהוא יחטוף דלקת ריאות רב תקריתית.
-------------------------------------------------------------------
הטישו, ב-ה´ הידיעה
כן כן, ככה קוראים לזה. זה דווקא די מצחיק.
זה מצחיק איך שטישו נותן לך השראה לכתיבת יצירה, לא?
הפעם זה לא על טישו מוטנטי. או על מייקל ג`קסונים למיניהם.
הפעם אני כותב ביקורת על השימוש בטישו.
הא.
טישו. הוא כ"כ לבן, צמרירי, רך, וחמוד. איך אנשים עושים לו את זה?! זה פשוט לא ייאמן! זה... פשוט... א... אכ... לא יודע. אבל עדיין.
זה טרור. טרור נגד טישואים. אני דורש התחשבות. זה כמו כל טרור אחר. צריכים להכניס את זה לרשימה ההיא של האמריקאים.
ומה יש לאמריקאים האלה בכלל עם רשימות? לא נמאס להם? אי אפשר לעשות טבלה? באמת!
וזה לא רק זה. הטישואים סובלים הטרדה. פגשתי טישו עם הטבעות עליו. איך אתם הייתם מרגישים אם היו מטביעים עליכם כלבים? הא? אני לא מסכים. זאת שערורייה. העולם מעוות. צריך לתקן אותו. זה פשוט לא ייתכן.
אני לא מסכים שינצלו אותם ככה. פשוט לנצל ולזרוק לפח. פשוט ככה. ושלא נדבר שמשתמשים בהם לצרכים גועליים שאפילו לא ראוי לדבר עליהם!
אם אנחנו רוצים לעצור את זה, אנחנו חייבים לעשות משהו. תמיד אומרים שהנוער יכול לשנות. אז בואו נשנה! בואו לשנות! הפגינו בהמוניכם!
אנחנו שבוע נעשה תענית דיבור, תענית אינטרנט, תענית "אוף-האינטרנט-סנוב" ותענית "אך-הוא-הרביץ לי".
ועוד משהו.
מהיום משתמשים ב...
עלים.
-------------------------------------------------------------------
הלוואי ויהיו לי כנפיים...
העבודה שאחרי המבול תמיד הייתה מייגעת. ושלא לדבר שלא מקבלים תוספת שכר. דינה שפשפה את רגליה הדקיקות. היא לא הייתה בטוחה שהיא תוכל להחזיק מעמד עד סוף היום.
העיר נזקקה לכל כוחות העבודה, מכיוון שההרס שנגרם בשיטפון האדיר היה דרוש תיקון של שבוע לפחות. מקסימום שבועיים. דינה נאנחה. הלוואי ויהיו לי כנפיים, חשבה לעצמה. החיים יהיו הרבה יותר קלים כשאפשר לעופף כמו הפרפרים הצבעוניים והעליזים.
שני ילדים עברו לידה, צוחקים בקול רם. דינה ניסתה להיזכר בימים שלפני העבודה הפיזית המייגעת, בימים שבהם עוד הייתה ילדה קטנה ורעננה. הימים ההם היו תמיד קלים וחסרי דאגות. מלאי צחוק, בלי הרס או צער. גם כשירדו השיטפונות אז לא היה זה כ"כ משמעותי, וזה לא הכיל את הידיעה שאחרי השיטפון והמכסה תבוא העבודה. "הימים ההם", מלמלה דינה לעצמה. "יש עוד הרבה עבודה, ואין הרבה זמן. כדאי להמשיך לעבוד לפני שהשוטרים יבואו",
דינה הפסיקה לבהות בעננים הצחורים, והרימה את כלי העבודה שלה. רעד. דינה בהתה באדמה בבהלה. האם השיטפונות חוזרים? עוד רעד. גם העובדים האחרים שמו לב, וניסו להבין את פשר הרעידות. תוך כדי מלמולים חרישיים, הורגשו עוד רעדים, חזקים יותר מקודמיהם במעט. לא יכול להיות שזה שיטפון... הרי אם היו אלה מים, היו הצופים מודיעים על כך! הרהרה דינה לעצמה.
היא הניחה את כלי העבודה וניגשה למקום הגבוה ביותר שמצאה. מגדלי הצופים הופיעו לפניה, אך אף צופה לא עמד שם. לעומת זאת, מחזה אחר נגלה לעיניה. דמות ענקית, גבוהה פי 100 ממגדלי הצופים, התקרבה אל העיר.
דינה הרימה את ראשה, מנסה למצוא את ראשה של הדמות, אך השמש, שהייתה בדיוק מאחורי כתפה של הדמות סנוורה את דינה. הדמות המשיכה להתקרב, גורמת רעדים חזקים עוד יותר. לבסוף נעצרה הדמות, כשהיא מתנשאת גבוה גבוה, מעל דינה. דינה לא הבינה מה פשר העניין. מאיפה יצור זה הגיע? חשבה לעצמה. מוזר.
פתאום, קרן אור לוהטת הכתה בה. היא ניסתה להסתתר, אך לא יכלה לראות דבר. קרינת השמש החלה להשפיע. דינה צרחה, מנסה להגיע אל גבה, שהחל להישרף באיטיות. הצרחות התגברו, ונשמתה עלתה לעבר השמיים בעזרת כנפיים לבנות כעננים ורחבות כשמיים.
דינה נפטרה במחשבה אחרונה על ריבת שזיפים טעימה וקרירה.
"הא! עוד אחת!" קרא שי בקול. חברו, אדיר, ענה לו מהצד השני של רחבת שדה הבור הצרה: "כמה כבר הצלחת להשמיד?" שי חשב לרגע, ספר באצבעותיו ואז החזיר תשובה לחברו: "4. כמה אתה?" אדיר צחקק. "19 וחצי. אחת ברחה לי באמצע." שי נשף במבוכה. פתאום אדיר קרא: היי! הנה הקן! בוא מהר, אתה לא רוצה להפסיד את המלכה!" שי חייך חיוך זדוני, ורץ אל חברו, מחזיק את זכוכית המגדלת חזק בידו.
--------------------------------------------------------------
מקווה שנהנתם...
תגובות