אוֹמְרִים
שֶׁהַמַּיִם בַּיָּם כְּבָר חַמִּים
וַאֲנִי לֹא פָּסַעְתִּי מִזְמַן
בְּמִישׁוֹרֵי הַשָּׂדוֹת הַכְּחֻלִים
מְנֻקָּבִים בִּתְרָנִים כִּבְקֵיסָמִים
מֵעֵבֶר לְחוֹמַת הַמֵּזַח.

וּבְשֶׁבַע בָּעֶרֶב
רוּחַ מְלוּחָה נוֹשֶׁבֶת
הַזְּמַן הֶעֱלָה חֲלוּדָה
הַשֶּׁמֶשׁ עֲדַיִן זוֹרַחַת,
הָאֲנָשִׁים מְפֻזָּרִים כִּצְדָפִים
לְשׁוּלִי הַגַּלִּים הַדַּקִּים,
מְעַטְּרִים אֶת פַּסֵי אִמְרָתָם[1]
[הַמִּשְׁתַּפְּכִים לַחוֹל]
בִּגְדָלִים וּצְבָעִים שׁוֹנִים;
וַאֲנִי מַרְכִּיבָה מִשְׁקָפַיִם כֵּהִים
מְצִיצָה בִּמְקוֹמוֹת מֻצְנָעִים
בִּבְלִיטוֹת וְגוּפִים נִּשְׁפָּכִים
מַה טוֹב, מַה נָאֶה, מַה יָפִים,
בִּמְלוֹא בְּשָׂרָם וְאַרְצִיּוּתָם,
בְּלִי תִּקּוּנִים.
גַּם אֲנִי. [בְּלִי]. 

אֶת הַיָּם הַזֶה
שֶׁלָּחַךְ כַּפּוֹת רַגְלֵי כְּתִינֹקֶת
והַיּוֹם ְלַחוּתוֹ שׁוֹטֶפֶת זֵעָה
אֶת גּוּפִי בַּלַּיְלָה
לֹא בִּקַּרְתִּי זֶה חֹדָשִׁים,
וַאֲפִילוּ גְּוִיּוֹת הַמֶּדוּזוֹת
שֶׁמֵּקִיא כָּעֵת אֶל הַחוֹף
יָפוֹת בְּעֵינַי וְרֵיחַ אֵין לָהֶן.

יולי 2005

They say
The water is already warm in the sea,
It has been a while since I walked here,
On the planes of the blue fields
Perforated by masts like toothpicks,
Beyond the breakwater quays.

And at seven o’clock in the evening
A salty breeze is blowing
Time is being corroded
The sun is still shining
People are scattered like seashells
Around the hems of the thin waves,
Adorning their edges
[outlined in the sand]
In various colors and sizes.
I am wearing dark glasses
Peeping at tucked away crevices,
At bumps and oozing fleshes,
So wonderfully pleasing and perfect
In their utmost bodily earthliness,
Requiring no repairs,
Neither do I.

This sea
Which used to lick my feet as a toddler,
And nowadays raises sweat on my body at night with its humidity,
Has not been visited by me for months,
Yet even the carcasses of the jellyfish,
Which it now belches onto the shore
Are a pleasant sight, and they smell not. 

© Liora Sara Bernstein

…