"תמשיך לרוץ אבא!", "אנחנו מגיעים למסתור".

שאול רץ ככל שכוחו אפשר לו, אינו שומע דבר פרט לנשימותיו. כשכבר לא יכל עוד, עצר.

"יונתן, לא נותר בי עוד כח," הוא פנה לאחוריו, אך מצא את עצמו לבד. שאול הביט בפאניקה ימינה ושמאלה. רק לפני שניה בניו היו לצידו, נמלטים על נפשם. הוא ניסה לחשוב בבהירות. אך הדם הלם ברקותיו וריאותיו בערו עם כל נשימה. עיניו חשכו והוא לא ראה דבר. הוא נפל על ברכיו, אוחז בליבו.

יד אחזה בו והרימה אותו על רגליו. "אינך יכול לוותר, מלכי" הפציר בו נושא כליו. "בניך אינם עוד, שום דבר כבר לא יחזיר אותם". קולו נשבר ועלה לכמעט צעקה, "היורים נושפים בעורפנו!". אך שאול לא נע, ולא הגיב. "דבר לא יחזיר אותם. עליך להמשיך!".

מבעד לאפלה שבראשו ראה שאול תמונות חולפות ביעף. כנף מעילו של שמואל בידו. הממלכה נקרעת לגזרים. בניו שסועים ומתבוססים אי שם בדמם. הוא השתעל. טעם מתכתי הציף את פיו.

"אני אבוד" פנה אל נושא כליו לבסוף. "אתה יודע מה עליך לעשות". עיניו של נושא הכלים נפערו באימה. ידיו רעדו ברטט בלתי נשלט. הוא נענע בראשו בפראות. "לא מלכי, עלינו להמשיך לרוץ". כעת הדמעות כבר זרמו במורד לחייו. "מלכי, איני יכול".

שאול גישש אחר ידיו של נושא הכלים, אך הצליח לאחוז רק באויר. "ראה את מצבי. לא אשרוד. אתה יודע טוב כמוני, שהם לא ישאירוני בחיים בכל מקרה." דבריו, כך נראה, לא השפיעו על נושא הכלים.

"אינני חושש לחיי, בן אדם!" זעק שאול, "לא נותר לי עוד דבר," קולו ירד לכדי לחישה "רק למות כבן אנוש". שאול אזר את כוחותיו האחרונים והושיט את ידו אל חרבו. בידו השנייה תפס בכתפו המוצקה של נושא כליו, והזדקף מעט. צהלות הסוסים וצליפת החרבות נשמעו ברקע. "סלחו לי יונתן, שמואל, דוד" קולו של שאול נשבר. "סלח לי אלי", לחש ונפל על חרבו.

אך הוא חזר ופקח את עיניו. הוא ראה עיניים לצידו. מבטן חלול. חסר חיים. גופתו של נושא הכלים.

שאול ניסה לקום אך לא הרגיש את גופו. ניסה לנשום אך פיו פלט דם. אבל הוא עדיין היה חי. והפלישתים יגיעו בעוד רגע קט.

הוא קלט תנועה קלה בשיחים לידו. תחילה בצורה מהוססת, אך לאחר מכן בצעדים יותר בוטחים, יצא החוצה אדם. נער, כך ראה כעת. הוא נעמד במרחק מה משאול והסתכל עליו. שאול ניסה לדבר אך שום קול לא בקע מפיו. הנער קרב עוד, ומשך את החרב מתחת לגופו הרפוי של שאול. עווית של כאב עברה בפניו של שאול. אך לא את החרב הנמשכת מהפצע הוא הרגיש. דמעות החלו נקוות בזוויות עיניו. שאול סימן לנער שיקרב. "עוד" שאג ללא קול בדממה מיוסרת. הנער התכופף אל פניו של שאול והרגיש את הנשימות הכבדות היוצאות מבעד לנחיריו. שאול בחן את פני הנער מקרוב. ההבנה שנער עמלקי הוא זה שעומד מעליו חדרה לראשו, כאותה חרב אשר פילחה זה עתה את מעיו. אי אפשר היה לטעות בעיניים הללו, ובתווי הפנים החדים. בעיניו של הנער הוא ראה השתקפות. אך לא את עצמו הוא ראה, אלא את אגג, השוכב מתבוסס ומתחנן על חייו.

שאול הביט בעיני הנער בתחינה אילמת. והנער אשר שאול ריחם על מלכו. חס כעת על שאול. הוא הרים את חרבו של שאול ואחז בה בשתי ידיו. בכוחותיו האחרונים הוריד שאול את כתרו מראשו, ונתנו לנער. מילה אחרונה נאמרה. שפתיו בטאו שם. דוד.

באבחה חדה, סיים העמלקי את מה שלא הצליח שאול. הוא העביר את אצבעותיו על עיניו של שאול וסגר אותן. לאחר מכן הטמין את הכתר בקפלי גלימתו וברח. הוא שמע את פרסות הסוסים דוהרות מאחריו, אך כשהביט מעבר לכתפו ראה שאין רודף אחריו. הנער עצר לרגע, מסדיר את נשימתו.

ההמון נעצר ליד שאול. צעקות זעם עיוור, גולמי, נשמעו למרחוק והסוסים דרסו את הגופות המוטלות בסבך. חרב מעוקלת הונפה באויר ושמש בין ערביים אדומה השתקפה בלהב שלה. לקול צהלות ההמון ירדה החרב שוב ושוב על צווארי שאול.

יומיים רץ הנער בשדות, עובר על פני גופות הישראלים, שנואי עמו. צחנת מוות עמדה באוויר.

ביום השלישי פגע במחנה דוד ששב מהמלחמה בעמלקים. רזה, לבוש בלויים, קרב העמלקי אל נערי דוד. הנערים עצרו בעדו.

"מי אתה?" הם שאלו בחשש, ברואם שהוא מגיע מכיוון מחנה שאול.

"היכן דוד?" שאל הנער כמעט ללא קול.

הנערים הביטו אחד בשני. מתלבטים כיצד לענות. ואז הוריד הנער את הברדס מעל ראשו. "אדבר רק עם דוד".

כשראה דוד את פניו המגואלות בדם והמטונפות בעפר, קם ממקומו ופקד על הנערים להתרחק.

"דבר" אמר בקול יבש אל הנער.

"הם מתו. כולם מתים" גמגם הנער. עיניו מתרוצצות בחוריהן. "העמק כולו אדום".

דוד אחז את הנער בשני כתפיו והביט אל תוך עיניו, מאלץ אותו להישיר מבט. "ספר לי כיצד הם מתו, אל תסתר דבר".

והנער דיבר. וסיפר את כל אשר קרה. את סופו המר של שאול, ואת סופם של בניו. כאשר סיים קרע דוד את בגדיו. וכאשר שמעו אנשיו את זעקתו קרעו גם הם את בגדיהם, כי ידעו מה הבשורה.

"כיצד יכולת? כיצד יכולת לפגוע במלך?" והנער שתק. "דבר!" נבח דוד.

"אינך רואה?" שאל הנער לבסוף, חיוך מר נסוך על פניו "עדיין אינך מבין?".

 דוד מצמץ, ספק ראשון סדק את ארשת פניו החמורה.

"עמלקי אנכי" ענה הנער והביט כעת היישר אל תוך עיניו של דוד. ראשו של דוד הסתחרר, ובחילה עזה אחזה בו. שוב הרגיש, כי ידיו מגואלות בדם, למרות שכל לילה ביומיים האחרונים, כמעט וקרע את העור מכפות ידיו בנסיון לשטוף אותן מדם העמלקים אשר דבק בהן בקרב. הוא עצם את עיניו בחוזקה, מנסה לסלק את המחשבות מראשו.

הוא הרים יד אחת קפוצה, אל הנערים שעמדו דרוכים בחרבות שלופות, מחכים לסימן להתקרב.

"בן מוות אתה," אמר לנער, "דמך בראשך".

הנער הוציא את כתר שאול מבין גלימותיו, מייצב את ידו הרועדת, "וכתרו של שאול בראשך".