כשאני כותב משהו
הוא תמיד נראה לי גרוע.
אך כשאני קורא את זה
עוד פעם אחרי
התחושה כבר יותר טובה.
וכך גם כל החיים,
הדברים נראים טוב רק מרחוק
אבל אז זה מהסיבה העיקרית
שהדברים עברו
שזה לכשעצמו דבר טוב.
(זה יראה גרוע גם בעוד שנה)
מיגד _
-
קיים מרחק מסוים בין מה שאני מאמין בו לבין מה שאני.
לפעמים הכתיבה היא נסיון להקטין את המרחק הזה.
לקט יצירות
קשור אלי
- [ליצירה] פחחח :) [ליצירה]
- [ליצירה] אני לא יודעת איך זה בתור שיר אבל בתור אמירה זה בהחלט חומר למחשבה ובמבטי הראשון נראה שיש בה הרבה אמת. ומצד שני- מי אני שאעיד... בכל מקרה- זה מדבר אלי. ובאמת- זה לא גרוע. אין צורך להפריז בחוסר הערכה עצמית. תן לעצמך רק קצת קרדיט. [ליצירה]
- [ליצירה] ... זה פשוט נכון. מילה במילה. טוב שקראתי את זה עכשיו... [ליצירה]
- [ליצירה] זה ממש אחרת! מה שאתה כתבת ומה שילד כתב! מה שאתה כתבת יותר מתאים לכותרת שלך (ולהסתכלות קצת כואבת על המציאות), מה שילד כתב זה יותר יפה ואופטימי. לפעמים אני מעדיף ככה ולפעמים ככה. [ליצירה]
- [ליצירה] אמנם מתוק, אבל בכל זאת... ובעיקר כי זה מאוד מסתדר עם תיאוריה מוזרה ששמעתי עליה. אחד התהיות בלימוד על המוח, הוא היכן נמצא החלק האחראי על הזיכרון. ניתן להוריד ליצור חי עד 1/5 ממוחו ובכל זאת הוא ימשיך לתפקד. אז לקחו קבוצת בעלי חיים (למי שיש לי בעיות, לקחו מלפפונים) מאותו מין וחילקו אותם לחמש קבוצות (בטח היתה גם קבוצת ביקורת). לימדו אותם משו, והורידו לכל קבוצה חלק אחר מהמוח. לא היה הבדל בין הקבוצות (כמדומני שכל הקבוצות זכרו, אך אינני בטוח). ההשערה המקובלת היא שהזיכרון תלוי בקשרים שבין חלקים שונים ולכן חלק כזה או אחר לא משפיע עליו. הטענה עליה אני רוצה לספר טוענת שלמעשה כל האירועים שהתרחשו ממשיכים להתקיים במרחב, והזיכרון הוא היכולת להתקשר אל אותם אירועים הקיימים כבר במרחב. מתוך כך, בעצם, ניתן לטעון שגם אירועים שעתידים להתרחש נמצאים במרחב, ולכן ניתן "לזכור" דברים שיהיו. הזיכרון איננו חפירה פניה לתוכי אלא מן "הארה" הבאה מבחוץ (ויעיד כל מי שניסה להעלות שבריר מידע ממוחו, שהתחושה הרבה פעמים היא של קפיצה, ולא של חפירה). מקרבת, כל זה היה כדי להסביר למה אהבתי את היצירה. (ניתן עוד להרחיב רבות, ועל זה נאמר "בהזדמנות") [ליצירה]
- [ליצירה] משלוש יוצא אחד? ואפשר ואי אפשר ואיכשהו אולי כן אפשר והאפס שבחצי והאינסוף שבחצי והמלאות שבביחד דוקא כי כל אחד הוא אפס ואינסוף וללא שום קשר לכל זה [ליצירה]
- [ליצירה] כמו שאמר המשורר "תמיד אהבתי כמה. אהבתי, וחסל!" [ליצירה]
- [ליצירה] והנה אני הראשון שמגיב לעצמי כי דרוש לי שם יותר נורמלי לקטע הנ"ל. תודה [ליצירה]
- [ליצירה] גמני גמני גמני גמני אחח, כמה שאלות מעניינות מסתובבות כאן... * האם היצירה אמורה להיות "מגויסת" לטובת עמדה מסויימת? האם היא שווה משו רק כשהיא כזו או שמא במקרה כזה היא לא שוה כלום? (האם באמת לא אפיק כלום מקריאת סיפור על מחנה פליטים מנקודת מבטו של ילד פלסטיני?) * האם אין בי מבט של אדם לא דתי על אף היותי דתי? מה אני אמור לעשות עם אותו מבט במידה והוא קיים? * האם האיסור התורני על משכב זכור אוסר גם עיסוק באהבה (עם או בלי מרכאות?) בין גברים? (וחבר שלי טוען שזו אהבה של בחינת "אחור באחור" מול אהבת גבר ואישה שהיא הרי בחינת "פנים בפנים, ואכמ"ל) * איך יוצא שאני מסכים עם רן* וטוען שאכן הדחיה מותר לה להיות קיימת, אך לא היא הסיבה לבעייתיות הנושא? אהה, ערוגית, טענת ה"צומי" יכולה לבוא רק מתוך היכרות יותר מעמיקה עם היוצר/ת או מקריאת כמה יצירות (או תגובות) שלו/ה. [ליצירה]
- [ליצירה] נאלץ להסכים עם סו אם זה מה שהמילואים מוציאים ממך, כן ירבו... (אם כי, אני פחות מזדהה עם שורת הסיום. אבל בהחלט שני הקטעים ממש טובים) [ליצירה]
- [ליצירה] חומץ כבר סיפרתי אצלך בפורום על הדרך שלי - ידיים בכיסים (שמעת על המושג "שביתה איטלקית"?) [ליצירה]
- [ליצירה] אני מבין קצת יותר ועדיין [ליצירה]
- [ליצירה] האח האובד של סוערה? האמנם? [ליצירה]
תגובות