סיוט בטיול

נוסעים בגרמניה בתוך יער ירוק, עשיר ויפה. אבא, אימא ובן. היחסים מעט מתוחים, מה שמעניין את ההורים לא בהכרח מעניין את בן השבע עשרה . ההיתקלויות הן לרוב בין האב לבן. האם סלחנית וותרנית, אך המצב מציק גם לה.

השלטים מכוונים לקניון: שביל צר בין סלעים גבוהים שבסופו מפל מדהים והכל בתוך צמחיה ירוקה צפופה.  חונים במגרש החנייה הריק. ההורים מתכוננים להליכה בתוך הקניון על פי המומלץ במדריך לתייר. הבן לפתע מטיל פצצה: "אני לא יוצא, זה לא מעניין אותי". ההורים מנסים לשכנע, משדלים, אך לשווא. הבן מתבצר בעמדתו ואינו משתכנע. מוכן להישאר בתוך המכונית ככל שיידרש – העיקר שיעשה כרצונו.

האב מחליט לצאת ולהשאיר את הבן ברכב. האם מהססת. העניין לא נראה לה, אך בסופו של דבר משתכנעת מעמדתו של האב ויוצאת. הבן נשאר במושב האחורי – מתארגן לשהות ממושכת ברכב הסגור. בלב כבד יוצאים ההורים לדרך.

עד מהרה הם נבלעים בתוך הקניון. הולכים בשביל צר, מימינם – תהום. מעליהם ומצדדיהם מפלי מים הזורמים בתוך ומעל הסלעים. הכל ירוק עתיר גוונים. המראה מדהים ביופיו, הטבע במיטבו! הזוג נכבש במראות המופלאים וצועד לבדו בתוך יפי הבריאה. הם לבד כאן והבן לבד שם – מצב בעייתי.

במוחה של האם מצטיירת לפתע תמונה נוראה – מחבלים משתלטים על המכונית, מגלים שהבן ישראלי ולוקחים אותו כבן ערובה. ליבה מתחיל להלום בפראות, היא מנסה למחוק את התמונה המזוויעה אך, מעשה שטן, התמונה מסרבת להימחק. להפך, היא מתבהרת ומצטללת. הם שלושה צעירים, דוברי ערבית וגרמנית עילגת. הם דופקים על חלון המכונית. הבן, בתמימותו, פותח את החלון. הם שואלים משהו בגרמנית, הוא עונה להם באנגלית. הם מזהים את המבטא ושואלים מיד "ISRAEL?" והוא משיב בחיוב. אחד הצעירים תופס בידיו ולוחץ אותן בחוזקה. השנים האחרים תוחבים ידיים פנימה ופותחים את הדלתות. הם משתלטים על הבן, מכים אותו והוא נופל על המושב האחורי. הם מתניעים ומתחילים לנסוע.

כאן התמונה מתחילה להיות מטושטשת. האם מנסה לדבר עם האב. היא נרתעת מלתאר לו את הסיוט שחוותה זה עתה בדמיונה ואומרת רק : "בוא נחזור, אני פוחדת להשאיר אותו שם לבד כל כך הרבה זמן". האב מבטל את פחדיה ואומר: "הוא ילד גדול, לא יקרה לו כלום. תראי איזה יופי כאן! למה שנפסיד בגללו נוף כזה מקסים?!" האם מנסה להתעלם מפחדיה, להיכנס לראשו של האב אך קשה לה, הסיוט רודף אותה. היא מתביישת לספר לבעלה על הסיוט ומסתפקת במשפט המעורפל "לא נוח לי עם זה שהוא נשאר שם לבד". האב מתבצר בעמדתו ומרבה להתפעל מן הנוף. הם ממשיכים להתקדם.

ליבה של האם חצוי. ההגיון אומר ללכת עם האב. הרגש אומר לחזור ומיד. היא מפסיקה להתפעל מהנוף ומחכה בקוצר רוח לחזור למכונית. היא לא מעזה לספר על התמונות העוברות במוחה – שמא תהפוכנה למציאות בבחינת הנבואה המגשימה את עצמה.

הטיול המסויט נמשך כשעתיים. הם חוזרים למגרש החניה. המכונית הבודדה עומדת במקומה. הבן נראה באותה תנוחה שבה השאירו אותו. האם חשה הקלה גדולה ומתביישת כלפי עצמה. היא מחליטה לנצור את כל הסיוט בליבה.

אין ספק שזו הייתה החלטה מוטעית. הסיוט חוזר אליה בחלומות הלילה, בנדודי השינה המלווים כל טיול בשל החלפות המיטה התכופות. עוד שנים רבות לאחר אותו טיול היא נזכרת בסיוט, בעיקר בזמן טיולים בחו"ל. העובדה שמעולם לא קרה דבר אינה מפחיתה מתחושת הפחד והזוועה המהפכת את קרביה כשהתמונה שבה ומצטיירת במוחה.

הבן בגר, עזב את הבית, נשא אישה, הוליד ילדים ועומד יפה ברשות עצמו. דאגה של אם לעולם אינה נגמרת, היא ממשיכה לדאוג לו ומדי פעם נזכרת באותו סיוט וליבה נצבט.