נוף ילדותי – בתים מספרים

בשכונת ילדותי לכל בית היה סיפור. את הסיפורים שנצרבו בזיכרוני לפני שנים רבות, אעלה כאן על הכתב.

נישא מגבעות עמד, כמובן, בית הכנסת הגדול "אהל שרה". גרם מדרגות רציני הוביל אליו ושער מקושת שעליו הכתובת "זה השער לה´". אנו , הילדים, אהבנו את חצרו הגדולה והמוצלת. בחצר הקדמית היינו משחקים וזורקים זה על זה את פרות עצי הנוי שגדלו בה. על מעקה המדרגות היינו מחליקים ואחר כך קופצים למטה, קפיצה שנסתיימה לא אחת בנפילה ובסימנים כחולים.

בחצר האחורית נהגנו לשבת ולצפות במסעי ההלוויות שהיו עוברים שם ונעצרים למרגלות הגבעה כדי להספיד את המנוח. הרבה לא הבנתי, אך אהבתי להתבונן בפניהם העצובים והרציניים של המלווים ולהקשיב לדברי השבח המרובים שהעתירו המספידים על המנוחים.

אחת לחודש, בערך, היו נערכות בבית הכנסת חתונות. אז היו מציבים שולחנות ארוכים על המרפסת, מכסים אותם במפות לבנות ועורכים עליהם מגשים עמוסי כריכים קטנים ומפתים. היו בכריכים האלה ביצים קשות, סרדינים, מלפפונים, גבינות שונות וזיתים. בינות למגשי הכריכים ניצבו בקבוקי מיץ וצלחות מלאות עוגות שונות. אנו, הילדים, נהגנו להתגנב לחתונות אלו ולפלח כריכים ועוגות שאכלנו בתאווה רבה על המדרגות התחתונות שהובילו מן הכביש אל בית הכנסת.

בראש השנה וביום הכיפורים היה בית הכנסת מתמלא במתפללים וכל ילדי הכיתה והכיתות הקרובות היו גודשים את החצר והמדרגות. כולם באו לראות ולהיראות ונפשותיהם שאפו לקשרים רומנטיים ולא לתפילות ובקשות סליחה מאלוהים. הרבה חברויות נרקמו ונהרסו באותם מפגשים. בעוד ההורים מכוונים את ליבם לשמים ומתפללים, עסקו הילדים בעניינים הרבה יותר מעשיים וגשמיים.

מול בית הכנסת, מעברו השני של רחוב מנוחה ונחלה, עמד מלון "הרצליה". זה היה מבנה בן שתי קומות  ולו חצר קטנה מוקפת גדר חיה ירוקה, גבוהה וצפופה. בקומה הראשונה של המבנה גרה המשפחה בעלת המלון ובקומה השניה היו חמישה חדרים להשכרה. כאשר עלינו ארצה, בנובמבר 1951 , סרבו הורי לדיור שהוצע להם על ידי הסוכנות היהודית וגרנו אחד עשר חודשים במלון הרצליה. היינו חמש נפשות: סבי וסבתי, הורי ואני, בחדר אחד עם פרימוס לבישול. שני חדרים נוספים הושכרו למשקיפי או"ם סקנדינביים ששרתו בארץ ויתר שני החדרים הושכרו לאורחים מזדמנים. שנים מעטות לאחר שעזבנו את המלון ושכרנו דירה בקרבת מקום – נסגר המלון. קרתה שם טרגדיה, אבי המשפחה התאבד והותיר אם זקנה, אישה ושני בנים. הם מכרו את הבית ועברו לחיפה. אני הצטערתי מאוד על כך כיון ששני הבנים היו חברי הטובים. במקומם עברו לבית שתי משפחות נחמדות שילדיהם השתלבו עד מהרה בחבורת הילדים השכונתית.

מעברו השני של הכביש היה עוד בית פרטי שגם אותו חלקו שתי משפחות ובניהן נמנו אף הם על חבורת ילדי השכונה.

לידם הייתה המכולת השכונתית. זו הייתה מכולת אופיינית לשנות החמישים. בקדמת החנות היו מספר מועט של מוצרים וכל השאר היו מונחים על מדפים מאחורי הדלפק. בעל המכולת ואשתו התרוצצו כל היום במרווח הצר שבין הדלפק למדפים ושרתו את הלקוחות. הם שקלו גבינות, זיתים, קטניות  ועוד דברים רבים שהיום אנו רגילים לראותם באריזות מוכנות. הם פרסו חצי לחם שחור, או לבן, למבקשים והגישו את המוצרים המבוקשים. כאשר הגיע שעת החשבון, היה המכולת´ניק שולף את העפרון הקצר, שנח דרך קבע מאחורי אוזנו, ומסכם בזריזות טור ארוך של מספרים. הוא היה מיומן מאוד וכמעט אף פעם לא טעה בחישוב. אחר כך היה מתבקש לרוב לרשום את החוב במחברת המיוחדת לכך והלקוח היה חותם ליד הסכום הרשום. כסף היה מקבל, בדרך כלל, אחת לחודש. אני אהבתי מאוד לקנות במכולת כיון שהמכולת´ניק חיבב אותי ונהג לצ´פר אותי בסוכריה או מסטיק כל אימת שמצב רוחו היה טוב. היה לו בן יחיד שהצטרף גם הוא, לא אחת, למשחקינו.

מול בית הכנסת, בראש אותה גבעה, עמד ביתם של הגננת ומפקח משרד החינוך. הבית היה קטן ומוסתר בצלו של עץ אקליפטוס ענק וצמוד אליו היה גן ילדים וחצר למשחקים. בגן זה ביליתי את שנת הלימודים הראשונה שלי בארץ ישראל. באתי אליו ללא ידיעת מילה בעברית וכדי להתמודד עם הקושי הזה נצמדתי לסינרה של הגננת ולא עזבתי אותה לרגע. כעבור חודש ימים, לאחר שתיקה גמורה, פתחתי את פי והתחלתי לדבר עברית. הילדים רצו בהתרגשות אל הגננת כשהם מצווחים, "היא לא אילמת, היא יודעת לדבר!". זהו כמעט הזיכרון היחיד שיש לי מאותה שנה, ותמיד אשמור בלבי פינה חמה לגננת זהבה שקיבלה אותי בחום ובחיבה ועזרה לי להתאקלם בארץ החדשה.

בהמשך היה ביתם של זוג ס"ט ממייסדי רחובות. הם גרו בחלק האמצעי של הבית. הגבר כבר היה אז זקן, כבד ראיה ובעל ידיים רועדות, אך הייתה לו הדרת כבוד שלא נעלמה גם מאתנו הילדים.

בחלק הקדמי הייתה להם דירה שהשכירו לרופאת שיניים רווקה. הייתה לה מרפאה שבה טיפלה בכל דיירי השכונה ומאחור הייתה דירת מגוריה. לימים הגיע לשכונה עולה חדש, טכנאי שיניים. הוא חבר אליה מבחינה מקצועית ואחר כך התפתחה, כנראה, אהבה והם נישאו, לשמחתם של כל השכנים.

בחלק האחורי של הבית גרה משפחה דתית. ההורים היו ניצולי שואה שמצאו את פרנסתם מקיוסק שפתחו סמוך לתחנה המרכזית. היו להם בן ובת. הבן היה בגילי ובן כתתי. במשחקינו בשכונה תמיד רצה לשחק ברופא. הוא, כמובן, היה הרופא שבדק אותנו בעזרת מקל והורה לנו להוריד את המכנסיים לפני הבדיקה. בבגרותו אכן למד רפואה והגיע לדרגת מנהל מחלקה בבית חולים. לימים ירד לארצות הברית ועכשיו הוא מקבל תמורה בדולרים לבדיקות שהוא עורך.

אחריהם היה ביתו של החזן. היה זה איש גבה קומה והדור בלבושו ובעל קול עמוק ומרשים. היו להם שתי בנות. הצעירה הייתה בערך בת גילי והשתתפה בכל משחקינו. הבכורה הייתה "חתיכה", היו לה חברים רבים ואנו נהגנו לעקוב אחרי מעשיהם ולהתבונן כיצד הם מתנשקים. זה היה מקור קבוע להתלחשויות וצחקוקים והמשיך אחר כך בקריאת הספר השערורייתי _ "תינוק בא לעולם" שסיפר הרבה על פרחים ופרפרים ולבסוף, בשורות אחדות, הוסיף "וכך זה גם אצל בני האדם"...

הבא בתור היה הבית שבו גרתי עם הורי וסבתי. בית זה נחלק לשתי דירות. בדירה אחת גרה משפחה צעירה, הורים ושתי בנות. האב היה פועל בנין חרוץ ושתקן. מדי יום, כשהיה חוזר מעבודתו אחר הצהרים, היה מתקלח, לובש מכנסי חאקי קצרים וגופיה לבנה, שבהקה על רקע גבו השזוף, ומתיישב על מדרגות הכניסה לבית. הוא בילה שם שעות ארוכות בשתיקה וגם עישן סיגריה או שתיים. אשתו, לעומת זאת, הייתה דברנית וזו שיודעת הכל. בבקרים הייתה יוצאת מפתח דירתה וקושרת שיחה עם כל מי שעבר ברחוב. היא הייתה מתחקרת אותו על כל הקורות אותו ואת משפחתו. לא פעם ולא פעמיים נשרף אותה עת האוכל שהשאירה על הכיריים...

צמודה אליהם הייתה הדירה שבה גרנו אנחנו. הבית היה בסגנון ערבי, כלומר חדרים גדולים וגבוהי תקרה שקירותיהם עבים. החלק הקדמי היה פעם מרפסת ובשלב מסוים החליטו בעלי הבית לסגור אותה ולהפכה לחדר. הם עשו זאת בעזרת לוחות עץ וזה היה מקור לעג לחברי שהרבו להציק לי וללעוג על שאני גרה בצריף. מצדו האחד של הבית היה שטח אדמה קטן שמעולם לא עובד. בכל אביב הייתה בו פריחה נהדרת של חרציות צהובות וגדולות ולאחריה קוצי גדילן סגולים וגבוהים. בקדמת הבית הייתה לנו גינה קטנה ובה קאלות לבנות, זקופות ונפלאות שפרחו כל שנה בגאווה. הייתה גם מרפסת חיצונית מתוחמת בגדר חיה ירוקה וצפופת עלווה. אני הייתי אחראית על גדר זו. תפקידי היה להשקותה בעזרת דופיה. אהבתי מאוד לעמוד ברגליים יחפות על מרצפות המרפסת ולהתיז מים על הגדר וגם לשטוף את המרפסת. בעיקר אהבתי לעשות זאת בשעות הערב הקרירות כאשר פריחת הגדר שילחה לאוויר בושם רענן ומשכר.

מעבר לכביש, בפינת רחוב הרוא"ה היה בית היולדות. זה היה בנין גדול, בן שתי קומות ולו חצר שבה עצים גבוהים ורחבי צמרת. מחלון ביתנו נשקפה הקומה העליונה של הבניין. היו שם חלונות גבוהים ודרכם נראו אנשים בחלוקים לבנים נעים הנה ושוב. מדי פעם נשמעו צעקות מקפיאות דם מן הבניין שבו נשות רחובות והסביבה באו ללדת את ילדיהן. הרעיון להקים בית יולדות בתוך סביבת מגורים צפופה בודאי לא היה זוכה היום למימוש, אך באותם ימים נראה שהדאגה לאיכות החיים של אזרחי המדינה הצעירה לא עמדה בראש סולם עדיפויותיהם של פרנסי העיר. מאותה תקופה נותרו בי פחדים רבים מן הלידה ומכל מה שמתרחש בין כתליו של בית החולים.

ממול היו עוד שלושה בתים פרטיים שהילדים שגרו בהם השתייכו לחבורה שלנו. ממרגלות בית הכנסת ועד מרגלות הגבעה השתרעה רצועה רחבה של דשא באמצע הכביש. על הדשא הזה הרבינו להתגלגל ולהשתולל ובעיקר אהבתי את ריחו לאחר שנקצץ.

גם מן העבר השני של בית הכנסת הייתה ככר מוגבהת מעט מן הכביש, מתוחמת באבני שפה ומכוסה בדשא. קראנו לה "העיגול" והיא הייתה מרכז חיי החברה של השכונה. שם התאספנו כל יום אחר הצהרים ושיחקנו מחבואים, תופסת, אמת וחובה ואת כל שאר משחקי הילדות. בעיקר אהבנו לשחק טלפון שבור כשאנו יושבים על אבני השפה. מכוניות עברו שם רק לעתים רחוקות, כך שלא היה בכך כל סיכון. כאשר החשיך החלו להישמע קריאותיהן של אימהות השכונה הקוראות לילדים לחזור הביתה לארוחת הערב ולשינה. קשה היה להיפרד מן החבר´ה ותמיד ביקשנו "עוד כמה דקות"...

והיום? בית הכנסת נשאר על כנו ואף שופץ. רוב הבתים הקטנים נהרסו ובמקומם נבנו בתים משותפים גבוהים. במקום הבית שבו גרתי ניטעה גינה קטנה לזכרם של בני הזוג חביבי, יקירי רחובות. בית היולדות שינה את ייעודו והפך לישיבה. מבחוץ המבנה נראה מוזנח ומרופט. בהמשך נבנה עוד בית כנסת. הדשא שהיה באמצע הכביש נעקר ונותר רק אי-תנועה צר. העיגול גם הוא נעקר והפך לצומת הומה וקשה למעבר ללא רמזור.

ילדי השכונה גם הם נפוצו לכל עבר. מיעוטם נותרו ברחובות ורובם הרחיקו לערים אחרות ואף מעבר לים. כך השתנתה תבנית נוף ילדותי, כמאמר המשורר.