הנה ישב רבי דריידל קשישא במרפסת ביתו, לידו נח קובץ כתבי הריטב"א האהוב עליו, מימינו קסת דיו ומשמאלו כוס החמין שכה אהב ללגום, אשתו ציפקה ישבה לידו קוראת ב"צאנה וראנה" ומביטה על שירת החייתו יער בעצים הגבוהים מול ביתם.
לפתע נראה בשמיים כדור פורח עגול ויפה כמו אבטיח, אלא שאבטיח הוא ירוק ואילו כדור זה היה אפור.
אשתו שמה לב להתפעלותו ושאלה: "רב לייב, ווס א גשיין? מה אתה מסתכל על הכדור פורח הזה, זה ביטול תויירע" דריידל הביט באשתו ואמר:
"קויידם כל, מה את קוראת לי בשם הפרטי שלי, הרי נהוג לקרוא לי דריידל עוד מימים ימימה, אפילו אבא שלי היה קורא לי דריידל ינוקא, והפולנים קראו לי יון או ג´והן"
אשתו נעצבה אל לבה וחשבה שנית, אחר כך הטיבה את השביס השחור וקמה ממקומה, דריידל נותר לבדו כשזכרונותיו נושאים אותו שנים רבות אחורה וקילומטרים רבים קדימה.

נער רך לשנים היה דריידל עת נכנס לחיידר הקטן של המלמד גוטיומטוב, בעיירה מרשלקובסקה  אי שם בין פולין לליטא בין ביצות הפריפט לבריסק דליטא ובין לומז´ה לפינסק ומינסק, והרי על איזור זה כתב המשורר "ומאין יבוא שיטה, המפולין אם מליטא" ואילו על דריידל נאמר בהשלמת מה "ואת מי יקח דריידל האת ציפקה או את שיינדל ".
והנה דריידל ינוקא בן התשע, המתנגד הצעיר היה שונה בתכלית השינוי מדריידל קשישא חמור הסבר והכפול בשנים, אמנם היה אז שועל צעיר ומתלמד שיהפוך לשועל זקן ורב מעללים כמלך היערות שלא נודע כמוהו בין דווינסק וקרקא ובין ישיבת הרב ירחמיאל לישיבת כרם גמליאל.אך לעת יגיע להיות שועל אמיתי יתחלפו היערות בנוף העיר הגדולה ובגינה הנחמדת שבאמצע ישיבת הרב ירחמיאל.
ולדריידל היה שיער תלתלים שופע וכובע שחור יפה וחיוך כובש לב והוא הלך לחיידר להקשיב לרבי גוטיומטוב בעל הזקן הלבן, חמור סבר, שהיה פושט תדיר את חגורתו ומצליף את תורתו בתלמידים, גם דריידל ספג את נחת צליפתו בידו הקמוצה  אך תמיד ידע לשים פול בין האצבעות, כך שהפול האומלל ספג את הצלפות השוט והאצבעות ניצלו.
והנה חבר טוב היה לדריידל ושמו מנדל זוגטמיר ויחד היו מעללים תעלולים רבים ומגוונים עד כי לא נודע כצמד הזה בין כתלי רחובות העיירה הקטנה, בקיץ היו עורכים תחרויות שחייה עם המוז´יקים הפולנים ודריידל היה שוחה-צולח את הנהר, מגיע לפני כולם וזוכה בפרסים היקרים מכל: סל דובדבנים או אוכמניות, את אלו היה מביא לבית המשפחה הענייה ולאמו האלמנה ומשמח את לבם מכיוון שאז יכלו לעשות מזה ריבה לכל החורף.או שהיה קושר לרבי את הטלית לסטנדר בבית הכנסת,וכשהיה יוצא אל החוץ הייתה נשמטת טליתו אל הרצפה ואז סופק בכפיו ואומר: "הוי עוונות עמך ישרואל!!!"מיטיב את משקפי הקרן שלו ומביט אחורה וקדימה.
דריידל ומנדל היו עומדים מן הצד וצוחקים.
תקצר היריעה מלספר את כל מעלליו של דריידל, אך באותו היום בו ראה קשישא את הכדור הפורח, נזכר ביום בו עלה הוא וחברו על כדור פורח דומה.

"תלמידים יקרים, מחר איזה יום הוא זה?" הרבי עמד מול כיתתו בת עשרים התלמידים.
"יום העצמאות של פולניה" צעק דריידל.
"אובר חוכם, שהגנרל פילסודסקי יחגוג בלעדינו" השיב רב גוטיומטוב "מחר יהיה הרי ל"ג בעומר, הבה נצא אל היער, כמו מידי שנה בשנה" אמר רב גוטיומטוב בחיוך מה והוסיף: "מהו טעם השמחה בל"ג בעומר? למה אנחנו עושים זאת" הוא קרא מספר פתוח:"מפני שמסורת ביד הראשונים, שבל"ג בעומר פסקו תלמידי רבי עקיבא למות. ויש מפרשים, שבאמת מתו התלמידים גם אחר ל"ג בעומר, אלא שבל"ג בעומר החל רבי עקיבא ללמד תלמידים חדשים ובתוכם רבי שמעון בר יוחאי א גרויסע צדיק, והם כבר לא מתו באותה מגפה, ומהם נתפשטה התורה בעם ישראל, על כך שמחים בל"ג בעומר, ויש אומרים, שבל"ג בעומר סמך רבי עקיבא את חמשת תלמידיו שהמשיכו אחריו את מסורת התורה, וביניהם רבי שמעון בר יוחאי. ועוד טעם לשמחה בל"ג בעומר, לכבודו של רבי שמעון בר יוחאי שנפטר באותו יום, ואנחנו יוצאים עם חץ וקשת כדי להיזכר בבר כוכבא והתקופה שלו ולא בשביל פויילן ולא בשביל ליטא!"
"ומה עם ברית המועצות?" הקשה דריידל.
"תיכף תראה מה זה יא שייגץ כוייפה !" והרבה קם ממושבו וחפץ להלום בדריידל, אך דריידל עשה עצמו נופל על הרצפה וילל כי הרגל קיבלה נקע ואמר "יתום ואלמנה לא תענון" כי באמת היה יתום מאב, והרבי ראה זאת  ושמע זאת ורחמיו נכמרו, הוא נופף באצבעו ואמר:
"נו נו נו, פעם אחרת תחטוף פאץ´!"
היער הסמוך לחניון היריד בעיירה מרשלקובסקה המה מעשרים התלמידים ורבם, הוא עצמו פשט את הקפוטע ושכב לישון,עייף היה מחמת הליל שבו למד ולמד ולימד את הבן של הגביר איצקוביץ´ לבר מצווה. רוב התלמידים שחיקו כה וכה עם חץ וקשת שייצרו בעצמם מענפי עץ תאשור גמישים וחבל גומי וירו חיצים עלובים באוויר שטווח הגעתם מפוקפק, אחד התלמידים-שימעל´ה הצרוד ירה סתם חץ באוויר, אך לא הרגיש את תכולת העץ שמעליו והנה נפל על ראשו קן מטונף מלא בוץ וגזירי עיתון משנת תרת"ח, ביצים לא היו שם מכיוון שמה שנוצר מהם כבר הפך להיות סבתא וסבא לביצים וגוזלים.
דריידל ומנדל צחקו צחוק גדול ודריידל  חש ועלה למרומי העץ בכדי להשיג עוד קינים או ציפקע´ס למען יוכל לגדל אותם בביתו. הוא טיפס עד מרומי האילן ומרחוק ראה  משהו מדהים, היו אלו שני כדורים פורחים ענקיים, נפוחים ומדוגמים בצבעי אדום ולבן, היה זה מעבר ליער, היכן שהיריד השבועי מתקיים, לידם עמדו שני חיילים ובמרחק מה, אוהלים גדולים.דריידל נפעם, ירד ולחש באוזנו של מנדל.
שניהם התחמקו מהחבורה ויצאו משטח היער. שימעלה הצרוד חש בהם ומכיוון שהיה התוכע´ס לעקער של רב גוטיומטוב ניגש אליו והעיר אותו וגילה את אזנו.

דריידל ומנדל קרבו בלאט אל הכדורים הפורחים, דריידל זרק אבן ליד השומר הראשון והסיח את דעתו, ההוא ניגש ליער בכדי לבדוק את מקור הרעש וכך חמקו - נכנסו שני השובבים אל סל הקליטה של הכדור הפורח האדום, סל מרווח ונפלא, ממנו הציצו אל היער הסבוך ומלא העצים והשרכים:
"איזה פראיירים החברעלעך´, הם לא יודעים מה הם מפסידים, איזה גודל של כדור!" מלמל מנדל
המלמד חש למקום בנשימה כבדה מלווה בשימעלע´,  הוא דיבר עם השומרים כשהוא מצביע לכיוון הכדור ומאוד נרגש.החייל נופף בידיו ומשך בכתפיו
דריידל נבהל, הוא מלמל משהו על כך שהמלמד יחסל אותם, והנה ראה מספריים בדופן הסל, הוא לקח אותם וגזר את שני החבלים המחברים את הכדור לארץ.
בין רגע היו בשמיים, הכדור התרומם במהירות, שני החיילים הרבי ושימעלה רצו במהירות לכיוון הכדור, הרבי עוד הספיק לאחוז בחבל ולהיתלות מעט כשהוא מצעק:
"א חארפן ובושה, תרדו מהר יא מחללי שם שמיים ברבים!!"
,אך גם רב גוטיומטוב ויתר ברגע האחרון, אלף משום שמשקלו הצנום לא הצליח לעצור את הכדור ובית הוא הבין שיזכה לטיסה חינם אך בתנאים לא כל כך נוחים ולכן צנח על הארץ מגובה מטר.
הכדור נסק מעלה ופנה מזרחה, דריידל התלהב והביט בנוף עיירת הולדתו כשהוא מצביע:
"הנה הבית של בובע שרה והנה החיידר –איזה עלוב הוא נראה מלמעלה, כמו דיר עיזים"
מנדל הביט בתלמידי החדר הצופים בפליאה בכדור האדום, הוא צחק וגיחך על כך שחיציהם העלובים לא יצליחו לעולם לפגוע בכדור.
קצין חיל הפרשים במאהל ראה את הכדור הרוחף ומתחמק הוא רטן "א ז´יד פשאקרף!" מיד לקח את הסוס המהיר ביותר ורכב בעקבות הכדור עד למפגש הנהרות, אך ללא הועיל, הוא ירה כמה יריות אזהרה וחזר בו כשראה שהכדור מהיר ממנו.
הכדור ריחף כלפי מערב במשך שעה, הנוף התחלף ללא הכר, גבעות, שדות ויערות, כל עוברי הדרך הביטו בכדור והצביעו, דריידל ומנדל היו רעבים עד כלות מכיוון שהסנדביצ´ים שלהם נשארו בחיידר, אך נהנו מחווית הטיסה, הכדור קרב במהירות של מאה קמ"ש לעיר מאוד גדולה ומהוללה שדריידל לא ידע את טיבה, כי עד כמה שידע הרי שהתרחק רק חמישים קילומטרים ממרשלקובסקה .פתאום הם מצאו שקית סוכריות באחת מפינות הסל והחלו לטעום, אך דריידל ירק מיד את הסוכריה: "פוי, סוכרית מנטה, אני לא סובל" ומיד השליך את תכולת השקית לארץ, ילדים נודדים שראו את הסוכריות נופלות מן הכדור שריחף בין השמיים הצטלבו וצעקו בהתפעלות: "צוקרקה, צוקרקה!!!"
"אנחנו מוכרחים לרדת כאן קרוב לעיר" מלמל דריידל.
מנדל נהנה מהנוף אך רטן: "איך נעשה את זה דריידל, אי אפשר לעצור את הכדור!"
והנה בא להם עזר ממקור בלתי צפוי תרתי משמע, להקת חסידות לבנות עם מקור מחודד במיוחד שהיו בדרכן בטיסה ישירה  מוורשה ללבוב(אל היער מול הבית של גברת פרעדל מושקוביץ) נתקלו בכדור ונכנסו בו במאות מקורים שניקבו את הכדור ככברה או כמסננת.החסידות לא ידעו כיצד להיחלץ והסתבכו עד כי נכנסו בתוך הכדור ויצאו ממנו בצדו השני, עד כי למרבה הנס המשיכו כולן את הטיסה ליעד.
הכדור החל לאבד גובה והחל לצנוח אל בתי העיר הגדולה, דריידל צרח מפחד, נצמד אל מנדל שעיניו התגלגלו מחמת האימה.
לפתע נעצר הכדור, החופה האדומה הייתה על ראשם, הם הביטו וראו שנעצרו בין שמיים לאדמה, עדיין הקרקע הייתה לפניהם ובקרקע שלא הייתה אלא כיכר מרכזית,עמדו אנשים והצביעו בהתרגשות על הכדור שצנח, דריידל הביט טוב יותר וראה שהכדור נתקע על השפיץ של מגדל הכנסייה בעיר כלשהיא:
"אנא השם הושיע נא" אמר דריידל כשהוא מחייך ומפוחד כאחד.
כומר לבוש שחורים יצא מפתח בלתי נראה, ניגש אל הכדור ואמר:
"הכל בסיידר חברעלעך´?"
"כן, הכל טוב" אמרו השניים והוסיפו "הכין אנו נמצאים?"
"בלובלין, על הגג של כנסיית סטפן" השיב הכומר.  

ודריידל שהה עם מנדל בלובלין ואחר כך עבדו בשטיפת בקבוקים בחצר של מוישה סנדרוביץ´ עד שחסכו כסף בכדי לקחת בעל עגלה שהחזיר אותם למרשלקובסקה ושם חיכתה להם קבלת פנים לא נחמדה בלשון המעטה שכללה את הגדוד העשרים של הצבא הפולני, את אמו של דריידל והוריו של מנדל וכמובן את גולת הכותרת של ועדת קבלת הפנים –הרב גוטיומטוב,
אך דריידל שרד את אותה קבלת פנים, וזו הייתה הסיבה כי לעת זקנתו בשבתו במרפסת של ישיבת הרב ירחמיאל חייך בעת שראה את הכדור הפורח ההוא.
אך מיד סברו השתנה בעת שראה כי מן הכדור מנופפים אליו שניים מתלמידיו: אדר וויסברג וקלמן בן זלמן והכדור עושה דרכו אל עבר הים הגדול:

"א חרפן ובושה!" מלמל