פתאום כך.

ללא שום אזהרה.

לא תכננתי, לא תכננת, לא חשבנו על זה.

פתאום כך.

פתאום היכתה בי ההכרה. אני אוהבת אותך. כל כך.

תווי פניך, קולך, ידייך. כל כולך.

אהבתך מחלחלת לתוכי,

כל כולך בי.

וכל כך הרבה זמן שזה כך. עוד מאז.

ולְמה חיכינו, ולָמה?

ואיך יכולנו ככה לחכות?

חושבת על זה, עליך,

כל רגע, כל דקה מדקות היום. והלילה.

שעות של ערות. של מחשבות, של מה היה אילו ומה יכול להיות.

רוצה לקחת אותך מפה רחוק, עד כמה שניתן, לארץ אחרת, זרה, בלי הורים, בלי חברים, בלי משפחה,

לתת לנו להיות עצמנו, ולו לכמה ימים גזולים. או שבועות, או חודשים.

להתחבר לאמת שלנו, הפנימית. העמוקה. הנכונה. זו שאנו יודעים שאיתה אנחנו הכי אנחנו. הכי עצמנו.

לא להתייחס למוסכמות חברתיות, להתעלם ממה שנכון, או אסור, או מותר, או שקר, או אמת.

אוהבת אותך. כל כך.

כל נים, ועורק ווריד בי זועק את שמך.

כל שריר בי, כל רגש, כל מחשבה.

כל כולי - אהבה.

ולא יכולה להשתחרר מתחושת מגע שפתיך המרפרפות על שפתי. נוגעות לא נוגעות, מעזות לא מעזות.

כל כך, כל כך אוהבת אותך.

מתקפלת מכאבי הגעגועים אליך, גם כשאני איתך, ולידך.

גופי זועק אותך, צורח את שמך, דורש אותך כאן, איתי, לידי.