שאלת מה אני הייתי עושה.

מה באמת הייתי עושה?

קשה לי למקם את עצמי במקומך שלך.

כאבייך – שלך המה,

ואני במקומי הדואב עומדת ומנסה, מנסה עד כמה שניתן.

כן, אני עוד חושבת על זה. מה הייתי עושה אני, לו אני בנעלייך.

יכולתי לומר לך שהייתי קמה והולכת,

יכולתי לומר לך שהייתי ממשיכה,

יכולתי לתת לך להאמין שאני מצליחה לדעת מה ואיך את מרגישה,

אבל לא אשקר לך.  מעולם לא יכולתי וגם עכשיו –

אני לא יכולה.

קשה לי להציב את עצמי במקומך.

אני יכולה לומר לך מה הייתי רוצה,

אבל זה מה שהייתי רוצה בשבילי.

קשה לי

להוציא את עצמי מהמשוואה,

למרות שאני רוצה בטובתך.

מאוד רוצה בטובתך.

ולא שאני הולכת לאנשהו,

בינתיים.

אף שהחלטתי ביני לביני שאם זה ממילא יוביל לסוף כלשהו

אז אולי כדאי לזרז תהליכים..

אבל למרות זאת,

אני חושבת שאני יכולה לומר עם יד על הלב,

בכנות,

שדומני,

שהייתי נשארת.

כי מה שיש בינינו טוב מכדי למצוא לו תחליף.

כי שתינו נמות מבפנים,

כל אחת במקומה שלה.

כי החברות שיש בינינו היא משהו גדול הרבה יותר

יפה הרבה יותר,

חשוב הרבה יותר.

כי את חשובה לי,

כי אני חשובה לך.

כי אני מפחדת שתדעכי,

כי אני יודעת שכך יהיה.

ייתכן שבאמת נזדקק להפסקה,

ארוכה יותר או פחות.

בזאת קבלי את מילתי שלא אלחץ עליך

לשוב לחיי.

אולם כן ארצה לראות אותך בחיי.

ארצה לראות אותך בביתי,

ארצה להיפגש איתך מעת לעת,

לשבת איתך על כוס קפה,

להזמין אותך לשבת,

אותך ואת שאר החברות.

לצאת איתך לטיולים,

לדבר איתך,

להתייעץ איתך.

כל כך כל כך

(זה כל כך הביטוי שלנו, לא?)

לא הייתי רוצה לאבד אותך מחיי.

כל כך כל כך אוהבת אותך.

* * *

האם זה אנוכי? האם אני חושבת רק על עצמי?

אולי,

אבל רק אולי.

כי גם את אמרת שיהיה לך קשה,

שקשה לך המחשבה על הפרידה הדרמטית הזו,

שלא תוכלי בלעדי.

ואני מאמינה לך,

כי כך זה יהיה גם אצלי,

קשה, כואב, גדוש יסורים.

ואף שאם אעזוב אותך יהא זה בשביל אחר,

לא אחליף אהבה באהבה,

לא אחליף צורך בצורך.

הצורך שלי בך גדול יותר וכן יותר ואמיתי יותר.

{והכי אני מפחדת, שאחרי שאנסה ואנשא, אגלה שטעיתי,

שלא צריכה הייתי.

שאת הדבר הטוב ביותר שהיה לי איבדתי,

לטובת חלום ילדות שכבר לא אקטואלי לגבי,

שכבר לא משמח אותי.

הכי אני מפחדת

שאשאר קירחת מכאן ומכאן...}

אוהבת אותך,

עד שלא יוכח אחרת,

אניגמה.