הבטחתי לך שאני לא אכתוב יותר שירים קשים

שירים על כאב,

ובאמת, אני לא כותבת שיר על כאב.

לא כזה שיר, לפחות.

זה גם לא ממש שיר, זה יותר –

תמונת מצב.

אז נפרדנו ואת נסעת הביתה בוכה,

וכבר לפני שנפרדנו ראיתי את הדמעות בעיניים שלך.

כמה זמן כבר רציתי שתבכי.. שתוציאי הכל החוצה.

כי ידעתי.

ידעתי על מצבורי הכאב שבך, ידעתי על אגם הדמעות הקפוא,

על גוש הקרח הענק הזה שבתוכך,

שקרחוניו החדים פילחו את ליבך.

ראיתי את כאבך וכאבתי איתך.

ואני לא צריכה לספר לך כמה רציתי שתגידי. שתספרי.

גם אמרתי לך לפני אי-אלו ימים –

שהייתי רוצה שכל הגוש הזה שבתוכך יצא. שתוציאי אותו כבר.

מסתמא הנחתי שזה יעזור לך להשתחרר, היציאה הזו.

עכשיו הוא יוצא. מעט מעט, אבל יוצא.

ועם כל גל חדש שיוצא, מתגלים גלים רבים של כאב מתחתיו.

זה כאילו שנִבעָה המעיין ומאז הוא לא חדל לנבוע.

ומימיו גואים ועולים ושוצפים.

נכון שאמרת שזה לא בגללי. נכון שאמרת שאין לי על מה להצטער

או להתנצל.

ונכון שגם הסברת את כוונתך. ואפילו במקום מסויים הבנתי אותך.

ועדיין, כשאת מספרת לי שלא יכולת להפסיק לבכות

כל הדרך הביתה,

ושתמשיכי לבכות עוד כל הערב,

ותבכי עד שתירדמי,

ולמרות שאת אומרת שזה טוב לך, הנביעה הזו,

אני יודעת שזו נביעה של כאב.

אני יודעת כמה רע לך.

(אמרת שאני בטח לעולם לא אבין עד כמה כואב לך.

אני מבינה. תאמיני לי שאני מבינה. ובדיוק בגלל זה עוד הרבה יותר

כואב לי).

כואב לי עליך, כואב לי על הכאב שלך. כואב לי בגללך.

או, בפרפראזה על הציטוט של ר´ אריה לוין, שתמיד אוהבים לצטט,

את כואבת לי. כאב הלב שלך כואב לנו.

אני מצטערת שכך זה יצא. לא כך תיארתי לי.

יושב לי גוש בגרון. גוש גדול.

כל הערב אני מסתובבת בתחושה של מחנק.

אני מרגישה שעשיתי לך עוול,

למרות שאת טוענת שלא כך.

ואפילו אחרי שהתוודינו על התימרונים המשותפים שתימרנו

אחת את השניה,

ואפילו אחרי שהסרת ממני את עול הדאגה הזה, כביכול,

ואני אומרת כביכול,

כי הוא לא ממש הוסר,

כי אני יודעת מה עשיתי לך

וכי אני רואה את התוצאות,

וכי הכאב שלך מהדהד בי ולא מרפה,

אפילו אחרי זה,

אני מרגישה שעשיתי לך עוול.

שלא הייתי ישרה איתך,

או כנה איתך,

או..

ואני מוצאת את עצמי מייחלת שתסלחי לי

ובה בעת,

שתמצאי בך את העוז לומר לי

שמספיק זה מספיק

ושנמאס לך מהכאב הזה,

ושהוא לא תורם לך יותר מדי,

ונהפוכו,

ושאת חושבת שמספיק ודי.

אמרתי לך כבר ואני שבה ואומרת,

בחיים לא אהבתי ככה אף אחד.

זה ישמע כל כך נדוש,

אבל מבחינתי זה כזה מיוחד,

מה שיש בינינו.

ועל אף הכל, ולמרות הייחוד,

ואולי דווקא בגללו,

בעיקר בגללו,

ולו רק בגללו,

בואי בבקשה נחזור לעצמנו.

בואי נתעלם (איכשהו, בדרך נס כלשהי)

מהחודש וחצי האחרונים.

בואי נחזור ונהיה החברות הכי טובות.

אלה שעושות הכל יחד,

מטיילות, הולכות לסרטים, להצגות, לתערוכות, לפתיחות, לגלריות,

לטיולים, לשיעורים, לים, להליכות, לבאולינג,

לחיים שלנו.

בואי נחזור ונחיה את החיים שלנו יחד

בלי כל ה - - -

המשקע הזה בינינו.

נכון, כבר אמרתי את זה הערב,

וכבר חצי שעה אחר כך נותרנו כל אחת עם המחשבות שלה,

עם אי השקט שלה,

וכמו שהיטבת לנסח את זה

זה היה בגלל ששום דבר באמת לא השתנה עדיין

לא מהותית

בינינו.

אלו היו רק מילים

וכאן, אולי, דרושים מעשים.

ונכון, הם דרושים,

ואין ספק בדבר.

אבל היינו חייבות להחליט שזה כך.

שכך יהיה.

ואת תראי עוד,

אחרי המעשים נמשכים הלבבות.

זה פעל לכיוון אחד כבר.

זה גם יפעל לכיוון השני.

את תראי.

יש חוקיות בעולם הזה. והיא עקבית.

וכמו שאמרתי, וכמו שהבטחתי,

ואני באמת מאמינה בזה,

באמת ובתמים –

יהיה טוב.

באמת יהיה טוב.

צריך רק לדעת לתפוס אותו,

כשהוא עובר על פנינו.

לא לתת לו לעבור שוב על פנינו עם חיוך מרושע.

אלא לתפוס אותו בשתי ידיים ולומר לו

Finder´s keepers.

פשוט ככה,

באסרטיביות.

לדעת לדרוש את מה שמגיע לך

כי לכל אחד מגיע.

ואין כזה דבר שלמישהו לא מגיע.

ולך בטח מגיע.

אל תכאבי.

בבקשה, אל תכאבי.

הכי בעולם אני מבקשת

שאל תכאבי.

הערב,

באופן די מפתיע

מצאתי את עצמי מתפללת

תפילת ערבית.

חצי שעה זה לקח לי.

חצי שעה ארוכה.

ביקשתי עליך,

שלא תכאבי.

תהיי חזקה,

בשביל שתינו. בבקשה.

אנחנו חייבות להתגבר על זה.

יחד.

כי לבד אנחנו לא יכולות לזה.

אוהבת אותך,

יותר ממה שמילים יוכלו אי פעם לתאר.

אניגמה.