איך את לפעמים נותנת את עצמך

ולא נותנת -

לי.

נותנת את עצמך, כל כולך, מתמסרת,

לתוכי,

כמו חתולה,

מגרגרת, מתחככת, מתפנקת,

אבל שומרת על עצמאותך.

לא ממכרת. מתמכרת.

בלי לתת את עצמך עד תום,

את כל כולך.

אפשר לפנק אותך, לתת לך, אבל רק איך שאת רוצה, בזמנים שאת רוצה, במקומות שאת רוצה. את מחליטה מתי את מתחילה, את מחליטה מתי את מסיימת. את גם מחליטה מתי אני מסיימת.

נתחיל, נזרום, יהיה נפלא, ופתאום.

פתאום תיעצרי ותליטי ראשך בידייך. תעצרי. תחשבי. תשקלי מהלכים. ואז -

אז תזדקפי - ואינך שם עוד. את כבר לא איתי. נוכחת אבל נעלֶמֶת. לתוך עצמך. בלי לעצור רגע אחד ולשאול איפה אני בתוך כל זה.

ואם אני לא אתחיל שוב, אז שם זה ייגמר.

בכית, אז, כשנסענו לתוך הלילה,

שאת מתוסכלת כי רק אני נותנת.

ואמרתי לך מה, ואמרתי לך איך,

וברחת.

ועוד לא חזרת. עוד לא ממש.

עוד טרם למדת להתמודד.

עוד טרם למדת

לתת.

כבר אמרתי לך פעם, אפילו כתוב כאן, בקצב שלך. לאט לאט ובקצב שלך. ואני לא לוקחת את זה חזרה. אני רק מבקשת..

לפעמים אני מרגישה שאת כל כך רוצה לתת, את ממש.. ממש יוצאת מגדרך לעיתים.

אני רק מבקשת שתהיי שם איתי. שתסבירי לי למה לא, כשלא, או מה עשיתי לא בסדר, או מתי אי אפשר.

למה כשאני רוצה לא תמיד אפשר, ובמה זה תלוי, ואיפה אני טועה.

זו לא רק את, זו לא רק אני. אלה שתינו. יחד. את ואני.

פעם את הטייס ואני טייס המשנה ופעם אני הטייס ואת טייס המשנה, אבל את מה שיש בינינו אי אפשר להטיס לבד.