בס"ד י´ טבת תשס"ה

דגל ישראל מתנופף מעל אדמת הדם,

פסי רכבת שהתחלד צבעם, קולם שקט, נדם.

ילדה קטנה מובלת בידי בני תמותה,

פנים חתומות, עיניים רפויות, צמה צדדית שמוטה,

קול שופר מתנשא, הרי אפר וחול.

הולכים אל סוף הדרך, למרות ועל אף הכל.

תמימות שהולכת "לאן" אסור לשאול,

בלי יכולת לשכוח, בלי יכולת למחול,

והנוף כ"כ מרהיב,

מחפה על הדממה,

הולכת אני ודמי אחיי,

זועקים אלי מן האדמה.

ילדה בסה"כ ילדה,

עבר ועתיד על גבה,

עבר ועתיד על גבי,

שילוב בין יאוש לתקוה

עם שלם בינה וביני.

ושוב באותו מקום אכזר בו לא נותר זמן להיפרד

"כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד"