מילותיו של ירון הדהדו בתוך האולם, ואף בחוץ ניתן היה לשמוע את הרעד בקולו, כשדיבר אל החניכים המרותקים. ישי ותמר ניצלו את הדקות הספורות של השקט, ולמרות הקור העז ששרר, עמדו מחוץ לאולם ודיברו. בקרבתם הסתובב חניך מהורהר, ידיו טמונות עמוק בכיסי מכנסיו, ושיחק באבנים הקטנות שלרגליו.

תמר מצאה מקום להשעין את גבה על הקיר הצר, וישי נשען על העץ סמוך אליה. מכורבלים בתוך מעילים עבים, הם דיברו על החלומות שלהם, היכן הם רואים את עצמם בעוד עשר שנים, למה הם מייחלים להגיע. הם כבר די הכירו, אך תמר הרגישה שדווקא בשיחה כזו היא תצליח לחשוף צד בעצמה שהוא עוד לא הכיר, ואף לחשוף צד כזה אצלו. וכך אכן היה. וממילה ומילה, היא סיפרה לו לבסוף על החלום הגדול שלה, ועל הדרך הפרטנית והמדויקת בה היא מתכננת לקיימו. והיא ציפתה כבר לחיוך המהסס, לקימוט הגבות הלא מבינות, ולמבט שאומר "אחלה חלום, אבל.. תהיי הגיונית.." אך זה לא הגיע. כל שראתה על פניו היה חיוך קטן ועיניים מקשיבות.

ירון הרים לפתע את קולו בתוך האולם, והיא השתתקה לרגע. וכשבאה להמשיך, חיוכו של ישי התרחב, והיא נעצרה. "מה מצחיק?" שאלה, מנחשת כבר את התשובה. "כלום" הוא ענה. "סתם, פשוט.." הוא הביט למטה, חיוכו הופך שוב לקטן ומהסס. ואז הביט בה, למשך רגע ארוך, בעיניים מצומצמות, ואמר: "אני רוצה להתחתן אתך, תמר".

תמר הרגישה דגדוג קל על כתפה. ואז הרגישה עוד אחד. היא בהתה באוויר, ולפתע שמעה קולו של ילד מריע: "יורד שלג!" ורק אז שמה לב לפתיתים הלבנים שהחלו נופלים בינה ובין ישי. וצחוק שהתפרץ מתוכיותה גרם לשטף דמעות למלא את עיניה. "יורד שלג, ישי! זה פעם ראשונה שיורד עלי שלג.."

הוא הביט בה מחייך, נפעם מהתרגשותה, כשל ילדה קטנה, שלא ראתה שלג מעודה. כמה חניכים שמו לב למתרחש בחוץ, והחלו יוצאים מהאולם.

תמר עצרה מצחוקה, והביטה בו. "גם אני רוצה להתחתן אתך, ישי" אמרה חלושות. והוא שמע וחייך. לידם נשמע  קול צחוקם של החניכים, שהחלו רצים ברחבי החצר, צוחקים ומנפנפים בידיהם לעבר השמים, אך הם כבר לא הבחינו בהם. הם רק הביטו אחד בשני מבעד פתיתי שלג לבנים, בעיניים בורקות מדמעות של קור ואושר מהול בהתרגשות.